גלויה מחו"ל: אן ארבור

מאת: אלון יקטר

האביב הגיע מוקדם השנה, או לפחות כך אומרים הותיקים כאן. כשביקרנו כאן בתקופה המקבילה בשנה שעברה, קיבלו את פנינו שלג וקור מקפיא שלא הותירו למעילים הישראלים החובבניים שלנו שום סיכוי. השנה, לעומת זאת, אמצע מרץ מתאפיין בשמש חמימה ובסימני פריחה ראשונים ויפהפיים, למעט טורנדו אחד קטן שתפס את כולם לא מוכנים. בעזרת מעילי הפוך האימתניים שקנינו לעצמנו והחידוש המרענן שבשלג, אפשר לומר בזהירות ששרדנו את החורף הראשון שלנו במערב התיכון האמריקני בהצלחה.

בעוד כחודש אסיים את שנתי הראשונה בתכנית הדוקטורט למדע המדינה באוניברסיטת מישיגן. הלימודים בתכנית מאתגרים, תובעניים וגם מספקים מאוד. מודל הדוקטורט האמריקני הוא מעין חיבור של תואר שני ושלישי כפי שהם נעשים בישראל: בין שנתיים לשלוש של קורסים אינטנסיביים על כל יסודות הדיסציפלינה, רובם במבנה סמינר, ולאחריהם מעבר לשלב הצעת המחקר וכתיבת הדוקטורט עצמו. אם הייתי נדרש לסכם את חוויית התכנית עד כה במילה אחת, הייתי בוחר ב"טוטאליות". בדומה למחלקות עלית אחרות בארה"ב, האוניברסיטה משלמת לדוקטורנטים את שכר הלימוד ומלגת מחייה קבועה, לצד תנאי לימוד, הנחייה ומחקר טובים ככל שהיא יכולה. צידו השני של המטבע, כמובן, הוא ציפייה להשקעה בלתי מתפשרת ומעורבות תמידית. רשימות הקריאה לפני כל שיעור ארוכות מאוד, שיעורי המתודולוגיה מעמיקים והקורסים ברובם המכריע מתבססים על דיונים בקבוצות קטנות בהובלת הסטודנטים, בלי הרבה מקום להתחבא. ובכל זאת, כמי שחילק את זמנו בין לימודים ופרנסה בשנים האחרונות, מדובר בשינוי מרענן, ממריץ ואפילו מהנה מאוד.

רחובות טיפוסיים באן ארבור, לא רחוק ממרכז העיר, בקיץ ובחורף

הטוטאליות של הלימודים כאן מתבטאת גם במיקום ובבועה שהם מספקים. אוניברסיטת מישיגן, מהגדולות והמובילות בארה"ב, שוכנת באן ארבור, עיר קטנה למדי במרכז המדינה. חוסר הפרופורציה בין הגודל והמעמד של האוניברסיטה ובין קוטנה של העיר מייצרים שילובים מעניינים. מתוך כ-114 אלף תושבים, מעל 61% הם מתחת לגיל 34 והגיל החציוני הוא 28. למעשה, כמעט כל תושבי העיר יכולים להיכנס יחד לאצטדיון הפוטבול של קבוצת האוניברסיטה, המישיגן וולברינס, שהוא האצטדיון הגדול ביותר בארה"ב והשלישי בגודלו בעולם. ברמה היומיומית, הדואליות הזו מתבטאת בקמפוס שנמצא מרחק חמש דקות רכיבת אופניים ובתחושת פרברים ירוקים עם בתים נמוכים וצבעוניים – במונחים ישראליים, הייתי משווה אפילו לקיבוץ או למושב – לצד המולה בלתי פוסקת ומסיבות המוניות, בפרט בימים בהם קבוצת הפוטבול משחקת, יש חופשה או אם סתם השמש זורחת. מצד אחד ניתן לכסות את מרכז העיר ואת הקמפוס בעשר דקות של רכיבת אופניים, ומצד שני אותו איזור קטן כולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מתקני ספורט ובית קולנוע היסטורי אחד.

אן ארבור, אם כן, היא בועה. באופן מעניין, הבועה הזו מתבטאת גם בפוליטיקה. מישיגן נחשבת "מדינה מתנדנדת" (Swing State), מדינה בלי רוב מובהק לאחת המפלגות, ובהתאם צפויה להיות אחת מחזיתות המאבק העיקריות בבחירות הבאות לנשיאות. בתור חובב ותיק של פוליטיקה אמריקנית, ציפיתי ועודי מצפה מאוד להזדמנות לחוות את הבחירות הללו מיד ראשונה. עם זאת, דפנות הבועה של אן ארבור הודפות היטב את המאבק הצפוי: הרוב המוחלט של האנשים איתם אני בא במגע, סטודנטים ומרצים כאחד, נוטים בבירור לצד הדמוקרטי-ליברלי של המפה, ולמרות הזהירות הראשונית שלי מול המקומיים, לא נדיר לשמוע ולהשמיע בשיעורים בדיחות ועקיצות על חשבון המועמדים בפריימריז הרפובליקניים.

בגיליון הקודם יואל מיטרני סיפר על "המנטאליות הצרפתית של לומר מה שאתה חושב – במיוחד לגבי נושאים פוליטיים". החוויה שלי במישיגן מרמזת בינתיים על מצב הפוך (נחירת הבוז של המרצים הצרפתיים של יואל נשמעת עד כאן): נדמה שכל מחנה מדבר רק עם עצמו. שתי חוויות מהחודשיים האחרונים יכולות אולי להדגים זאת. החוויה הראשונה הייתה ביקורו של הנשיא אובמה בקמפוס בינואר האחרון. השמועה על הביקור עברה במהירות ובהתרגשות, וכעבור זמן קצר פורסם שכמה אלפי כרטיסים יחולקו למחרת בשעה 9:00, בשיטת כל המקדים זוכה. בהיותנו הישראלים שיודעים-טוב-יותר-מכולם שאנחנו, התחכמנו והקדמנו להגיע כבר בשעה 8:00. שביעות הרצון העצמית התנפצה במהירות למראה התור, שכבר הספיק להימתח ולהתפתל על-פני שלושה רחובות שלמים. כשעתיים לאחר מכן, לאחר שיצאה ההודעה הצפויה על כך שהכרטיסים אזלו והלכנו לנחם את עצמנו עם כוס שוקו חם, קראנו בעיתון הבוקר היומי כתבה על לא פחות מ-1,000 אנשים שהתייצבו בערב שלפני כן בחזית משרד הכרטיסים, חמושים באוהלים ושקי שינה ולא נרתעים מקמפינג בחוץ בליל ינואר "סביר" של מינוס 8 מעלות. סטודנטים מעטים באוניברסיטה נראו אדישים.

החוויה השנייה חלה כמה שבועות לאחר מכן, עת אני ובת זוגי נסענו יחד לבדיקה שגרתית בבית החולים הסמוך (או, יותר נכון, השייך) לאוניברסיטה. במהלך הדרך, פיתחנו שיחות חולין מנומסות וחצי-ריקות – מהמנהגים הראשונים שמפתחים בארה"ב, בפרט במערב התיכון – הן עם נהג המונית שהסיע אותנו והן עם האח שקיבל אותנו בבית החולים. בשתי השיחות הזכרנו שאנחנו מישראל, ובשתיהן נענינו באופן כמעט זהה: "אני מתנצל עמוקות בשם הנשיא/ממשל שלי על האופן המחפיר בו הוא מתייחס לישראל". האח אף הוסיף בקול נמוך כי "יש בארה"ב יותר ויותר השפעות מוסלמיות." קצת קשה להסביר כמה מפתיעות ההתבטאויות האלו למי שלא חווה את נחמדות-היתר הסכרינית, שנעה בין המרענן למעיק, של נותני שירות אמריקניים. במידה מסוימת, זה אפילו יותר הפתיע אותי מהנכונות של אנשים מסוימים לישון באוהל בלילה מקפיא רק כדי לצפות בנשיא חוזר על מצע ידוע מראש.

עמדות רפובליקניות מובהקות מהסוג האחרון לא שמעתי ולו פעם אחת במסדרונות המחלקה. יותר מכך: באן ארבור, עיר סופר-ליברלית שגובלת בדטרויט האורבנית והשחורה ממזרח ובמרחבים כפריים לבנים-הומוגניים מצפון-מערב, לא חוויתי עד כה שום שיחה פוליטית בין אנשים בעלי עמדה מנוגדת. למעשה, הניחוש שלי הוא שנהג המונית ואח בית החולים הרשו לעצמם להביע עמדה פוליטית כזו ברורה לא מתוך ניסיון לפתוח בדיון פוליטי ולשכנע זר מזדמן, אלא כהמתקת סוד עם חבר למעגל. בהיותי ישראלי, אני מנחש שאולי זוהיתי מיד עם נתניהו, שביקר באותה עת בארה"ב, שהרי מי יכול לשער שגם בישראל הפצפונת יש גוונים פוליטיים שונים?

ההשערה הזו – שאיננה בדוקה אמפירית, חשוב לומר, לפני שהמרצים למתודולוגיה כאן יתנו לי ציון נכשל – נותנת פרספקטיבה ומזמינה מחשבות על הדיון הפוליטי בארץ, הן באוניברסיטה והן בכלל. בין החוויה הצרפתית האקטיביסטית הבלתי-מתנצלת שתיאר יואל ובין שיח המעגלים הסגור שנדמה לי שנפוץ כאן, היכן הייתם ממקמים את ישראל – מדינה שמחד חולקה לשבטים (קימרלינג) ולשסעים (הורוביץ וליסק), ומאידך מקיימת שיח, או שמא ויכוח, פוליטי ציבורי שנוכח בכל מקום ועת? יתרה מזו, היכן היינו רוצים למקם את עצמנו? אלו שאלות איתן חשוב להתמודד כמחלקה למדע המדינה, הן בתפקידנו כחוקרים והן כמי שמבקשים לתרום לשיח בחברה בה אנחנו חיים.

* אלון יקטר הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת מישיגן, אן ארבור. הוא בעל תואר בוגר בתכנית פכ"מ ותואר מוסמך במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: