גלויה מחו"ל: פאריס

מאת: יואל מיטרני

"!Maintenant, j'ai une surprise pour vous"

"עכשיו, יש לי הפתעה בשבילכם!". כולנו חיכינו במתח. יום שישי, שבע בערב, נראה שהמשפט הזה הוא בדיוק מה שהיה צריך כדי להחזיר אותנו להכרה מהתרדמת בה שקענו בתפר הבלתי נגמר בין יום עבודה לסוף השבוע. ואיזו הפתעה זו הייתה. המרצה, פרופסור מכובד למשפט בינלאומי וזכויות אדם, התחיל לפרום את כפתורי החולצה שלו באטיות מחשידה, כאילו ונהנה לראות את פרצופנו ההמומים. אט אט החלה להחשף חולצת טריקו שחורה עליה מודפסת תמונה של פעיל זכויות אדם בלארוסי שהתברר שנעצר זה מכבר באשמת העלמות מס. כשהסתיים קטע החשפנות שמנו לב שעוזר ההוראה הספיק להחליף את מצגת השיעור למצגת חדשה עליה תמונה נוספת של אותו הפעיל ומתחתיה הכיתוב באותיות גדולות באנגלית: “!FREE ALES BIALIATSKI”. לפני שהבנתי מה בדיוק קורה נכנסו לכיתה שני פעילים של ארגון חוץ פרלמנטארי מוכר לזכויות אדם (שהתברר לנו שהמרצה עומד בראשו) ופתחו בנאום של קרוב לחצי שעה ברוסית עם תרגום סימולטני לצרפתית ואנגלית על חשיבות המאבק לשחרורו של אלס מן הכלא. הנאום לווה במצגת תמונות – הנה אלס נואם בעצרת, הנה אלס בעימות עם המשטרה המקומית, הנה אלס בביקור באירופה והנה אלס מאחורי הסורגים. הנאום הסתיים, המרצה נראה מרוצה ועם חיוך גדול פנה אלינו: "בבקשה, עכשיו שאלות לאורחים שלנו". הסתכלתי סביבי, לאור כמות ואופי השאלות שנשאלו היה נדמה לי שאני היחיד שהרגיש במשהו מוזר. לא יודע אם מתוך הלם או אולי מתוך כבוד לשבוע הראשון שלי בבית הספר, אני שתקתי. בדקות האחרונות של השיעור הועבר דף חתימות למען המאבק וחולקו עלוני מידע. כפיים, ואז יאללה הביתה !Bon week-end a tous

la péniche, חלל הכניסה לבניין המרכזי המכונה "האַרְבָּה". 'סיינאס פו', פאריס

אני גר בפריז. כבר לא מעט חודשים. רובע 12, שתי דקות הליכה מכיכר הבסטיליה. המגדל עם הפסל המוזהב הוא חתיכת היסטוריה זרה שאני כמעט ומתחיל לזהות כבית. אני כבר מברך את כולם בצרפתית, התרגלתי למזג האוויר, לנשק אנשים שאני לא מכיר ולריח העובש של הגבינות בכל פעם שאני פותח את דלת המקרר. יצא לי כבר כמה פעמים להתבלבל בין הגדה המערבית לשמאלית בשיחות עם ישראלים, ותחושת הזלזול כלפי כל מה שאמריקאי התגברה אצלי. אני קונה לחם רק בבולנז'רי ופירות בשוק הפתוח של סוף השבוע בשדרות רישארד לנואר. בקפה השכונתי הברמן כבר מגיש לי בלי לשאול קפה קרם ו"פַּה אוֹ שוֹקוֹלָה" בזמן קריאה מרפרפת שלי בכותרות הבוקר של "לה מונד". צרפת היא גם המקום היחידי שבו לספרי הפילוסופיה יש קומה נפרדת בחנויות הספרים, וכשאתה אומר לאנשים שאתה מתעניין במדעי הרוח, לא רק שהתגובה הראשונה היא לא פרצוף מקומט או מבט מלא רחמים על מה שהם רואים כעתיד חסר עצמאות כלכלית, אלא הערכה. נשבע לכם. גן עדן.

אז כן, להרבה דברים כאן הישראלי שבי התרגל, אבל לכמה דברים עדיין לא. הראשון הוא קוד הלבוש לחלק מהבארים ומועדוני הג'אז – את האולסטאר יורידו ממני רק תחת הרדמה, ועניבה אני שם רק בבר-מצוות. השני הוא הדרך בה מועברים כאן השיעורים באוניברסיטה.

אני לומד במכון למדעי המדינה בפריז, "סיינאס פו" בפי המקומיים, 'גראד אקול' צרפתי שהוקם לקראת סוף המאה ה-19 עם מטרה מוצהרת להכשיר את הדור הבא של משרתי ציבור ומדעני מדינה בצרפת – עם כל היומרות שנלוות לתואר הזה (ולצרפתים, מתברר לי, יש הרבה יומרות, שלא נדבר על כבוד עצמי). את השיחה ביום הראשון ללימודים פתחו ברשימה של בוגרים בעלי שם שלמדו בבית הספר. הפצירו בנו לשבת על ספסל עץ ישן מתחילת המאה שעומד בחלל הכניסה לבית הספר שכל כך הרבה ישבנים מפורסמים נחו עליו לאורך השנים – מריימון ארון, מיטראן, שטראוס-קאהן ועד סרקוזי. התיישבתי. לא הכי נוח, אם לומר את האמת. ובכלל, הצצה לשירותים של המקום חושפת שגם הם בני כמה עשרות שנים לפחות, ואם כך כל עניין הישיבה על ענתיקות נראה לי קצת מגוחך.

את הנסיעה חזרה הביתה באותו יום שישי ברכבת העברתי במחשבה על המקרה המוזר בכיתה. עד כמה המציאות בישראל היא שונה, אמרתי לעצמי. חשבתי על הסטודנטים הכעוסים איתם הייתי משוחח לעיתים בשעת הקבלה בגלל משפט פוליטי מרומז שהזכיר בשיעור מרצה זה או אחר ועל הרעש שעשה הדו"ח של "אם תרצו". הוראה מגוייסת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית? ההתבטאיות הקיצוניות ביותר של מרצים שהוזכרו בדו"ח של "אם תרצו" על המחלקה לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון לא מגיעות לקרסוליים של מה שעברתי כאן לפני רגע.

עם הזמן התברר לי שזו לא הייתה "מעידה". הנטייה של מרצים כאן היא להציג בגלוי את דעתם, והמילה "אני" היא בהחלט מילת מפתח בהרצאות. חומר הקריאה לשיעור הבא באותו הקורס כלל מחקר פרי עטו של המרצה, שנגע לחוסר הרצון של בית המשפט העליון בישראל לחקור את פשעי המלחמה של צה"ל. ההרצאה עסקה בהרחבה, בין השאר, גם בחוויה האישית (והמספקת) של המרצה עת הגיש בלונדון את כתב התביעה המפורסם נגד יו"ר האופוזיציה ציפי לבני לאחר מבצע עופרת יצוקה. ההרצאה עברה ללא הצגת חומר רקע על הסכסוך ועל דיעות המתנגדות לאלו שמחזיק המרצה. "מי שלא מסכים שפשוט יקרא את הדו"ח שלי", ענה לי, כשגם העצבים שלי קרסו והחלטתי להיכנס לוויכוח – מה שקורה לי לא מעט כאן. אולם המקרים לא תמיד קיצוניים. בקורס בפילוסופיה של הביולוגיה כינה המרצה, פרופסור בעל שם מהמוזיאון הלאומי לטבע בפריז, בלי לחשוב פעמיים את הבריאתנים מטקסס "האנשים המטומטמים ביותר באמריקה". מספר פעמים יצא לי לשמוע מפי מרצים שהמדיניות של סרקוזי בענייני חינוך או חוץ היא טעות, מרצה אחד גם פשוט קרא לו בור. באחד משיעורי הצרפתית כבה לפתע האור בכיתה, ומתוך החושך שמענו את קולו של המורה: "מי הבלגי שסידר את חיבורי החשמל בבית הספר הזה?".

אז איך זה יכול להיות שמוסד אקדמי מכובד בצרפת, שכל כך הרבה ראשי מדינה וארגונים חשובים (או ישבנים חשובים, תלוי מאיפה מסתכלים עליהם) עברו בו, מאפשר למרצים שלו להתנהג בצורה הזו? כיצד יכול להיות ששום מחאה מצד סטודנטים לא מתעוררת כאן? אדרבה, רוב הסטודנטים שאיתם דיברתי על הנושא לא הבינו את התמיהה שלי. בשביל רובם אני פשוט "כבד" מדי. "אם אתה לא אוהב את הדיעות של המרצה, פשוט אל תבחר עוד קורס שלו", אמרו לי כמה מהם. אף אחד מהם לא חש שיש כאן פגיעה ב'קוד החינוכי הצרפתי' המפורסם שמחייב "אובייקטיביות וסובלנות" מהאקדמיה הצרפתית. אולי זו פשוט המנטאליות הצרפתית של לומר מה שאתה חושב – במיוחד לגבי נושאים פוליטיים, או הכבוד (לעתים מוגזם) שזוכים לו אנשי רוח כאן (ראה ערך בארנר אנרי-לוי, גם הוא "סייאנס פואיסט" בעברו), אשר מעניק להם מעין יומרה לומר מה שעולה על דעתם. ואולי זו הרצינות שבה תופסים כאן את המושג של חופש אקדמי; הפחד מהשלכות אפשריות של השתקה הוא גדול מהפחד מהשלכות הדיבור. אינני בטוח עדיין מה בדיוק.

דבר אחד אני חייב לציין: בכל ויכוח שלי כאן עם מרצים מעולם לא הרגשתי מושתק, גם כשהדיעות שלי סתרו את דיעותיו של המרצה. האפשרות לדבר ניתנה תמיד, וכל דיעה זכתה כאן להתייחסות, גם זו ההזויה ביותר. בשביל רוב הסטודנטים הצרפתים זה מספיק כדי לא להרגיש "כפייה". אז למה לי לא? יכול להיות שאני מגזים? לפחות קצת? אני מתחיל להרגיש שיכול להיות.

אז יש לי (אולי) הפתעה בשבילכם: גם אם קיימת "נטייה" למרצים בישראל, היא לא קיצונית. ביחס לכאן – כמובן. בכל השנים שלי באוניברסיטה העברית ובמחלקה למדע המדינה בפרט, לא חוויתי אפילו משהו קרוב למה שקורה פה. השאלה האם "למתן" סילבוס שכולל טקסט של גלנר באמצעות הכנסת טקסט של סמית' נראית לי עכשיו אפילו עוד יותר מטופשת. החשש שלנו בצוות קורס קריאה מודרכת מלהכניס לסילבוס טקסט באתיקה שמתייחס לפגיעה של חפים מפשע בהפצצות מהאוויר, גם הוא נראה עכשיו כאילו יצא מפרופורציה.

אני לא חושב שמה שאני חווה כאן בפריז צריך להוות לאקדמיה הישראלית דוגמה. אני בהחלט חושב שההוראה כאן יכולה להיות יותר "אובייקטיבית", כמו כמה מן הדוגמאות שהזכרתי קודם. אבל האם יכול להיות שקצת הגזמנו עם החשש שלנו מ"נטיות"? אולי עוצמת הדיון בחוסר הנייטראליות של האקדמיה בישראל נובעת גם ממניעים אחרים? האם באמת כל מילה של מרצה שחושפת קמצוץ דיעה אישית צריכה לקבל כותרת? אני חושב שהדוגמה הצרפתית יכולה להכניס אותנו קצת לפרופורציות. אפשר להירגע בעניין הזה בארץ. אנחנו בסדר. בסדר גמור אפילו.

*יואל מיטרני הוא סטודנט לתואר שני. לומד שנה ב"מכון למדע המדינה בפריז" במסגרת תוכנית ארסמוס מונדוס.
מודעות פרסומת

  1. בנימין שוורץ

    בהצלחה יואל! עלה והצלח!

  2. פינגבק: גלויה מחו”ל: אן ארבור « פוליטון: עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: