לידתו של האזרח הוירטואלי

מאת: אדם הופמן

בתקופה בה כולנו משתמשים בפייסבוק, רואים סרטונים ביוטיוב ומחפשים חומר בגוגל, גם הממשל והמינהל הציבורי נדרשים להתאים את עצמם לשינויים הטכנולוגיים של עידן המידע. היכולות הטכנולוגיות החדשות יצרו חששות מחדירה לפרטיות ואיסוף מידע מצד ממשלות על אזרחיהן, כמו גם מגמות של פתיחות ושקיפות מצד הממשל באמצעות רשת האינטרנט. המגמה העולמית של קידום ממשל פתוח באמצעות האינטרנט פופולרית מאוד בארצות הברית (והייתה אחד מהנושאים המרכזיים שקידם ברק אובמה לאחר בחירתו לנשיאות), בריטניה ומדינות נוספות, ובישראל מקודמת על-ידי השר מיכאל איתן, שקידם את הקמת האתר Data.gov.il והיה בין מקדמי הקמת היחידה לחופש המידע. כדי להבין באופן מלא יותר את השפעות עידן המידע על הממשל והאזרחים, נפגשתי לשיחה עם ד"ר אלון פלד, מרצה בכיר במחלקה, המתמחה בקשר בין טכנולוגיה לפוליטיקה ובהשפעת הטכנולוגיה על המינהל הציבורי.

מאז ומתמיד ממשלות רצו לדעת הכל על אזרחיהן והיה נסיון ליצור בסיסי נתונים עם כמה שיותר פרטי מידע על אזרחים. מה בעצם השתנה בשנים האחרונות? מה זה עידן המידע, לאן זה לוקח אותנו, ואיך נראים השינויים האלו מבחינת יחסי ממשל מול אזרחים?

מדינות הן יצורים אוגרי מידע ותאבי מידע. הדוגמא הכי מעניינת וקיצונית היא זו של האימפריה הבריטית, ששלטה בשלב מסוים ביותר מ-25% משטחי העולם. הקיו-גרדנס (Kew Gardens) בלונדון נולדו כתוצאה מכך שהיה להם טירוף של איסוף דגימות, והם השתמשו בידע שנצבר שם על מנת להבנות מחדש תהליכי ייצור ברחבי האימפריה. כיום קפצנו בכמה דרגות בסדר הגודל של איסוף מידע ממשלתי, זאת בגלל מספר מגמות. המגמה הראשונה היא הדיגיטציה. דיגיטציה פירושה לקחת גוף פיזי ולקודד אותו לביטים ובייטים וירטואליים, כך שהם יהיו שווי ערך. למשל, לא צריך יותר לסחוב פיל באונייה מדרום אמריקה לבריטניה, מספיק להביא דגימה גנטית של הפיל, וזה שווה ערך להבאתו של הפיל. בנוסף, הפיל בסופו של דבר ישבוק חיים, ואילו המידע הדיגיטלי יחיה לנצח. ברגע שאתה עושה את זה בהרבה מאוד תחומים, אזי יכולת האיסוף והצבירה של מידע על ידי ממשלות עולה לאין ערוך.

המגמה השנייה היא מיזוג ושילוב נתונים דיגיטליים שונים למשהו חדש שהוא רב ערך מחלקיקי הנתונים הראשוניים בהם השתמשנו כדי לייצר את מוצר האינפורמציה החדש (באנגלית data integration). מגמה חשובה זו נחבאת מן העין, ואותה האזרחים לא רואים. כאן טמון הכוח האמיתי של הממשלות בעידן האינפורמציה, ביכולת להשתמש בכלי הטכנולוגיה המודרנית כמו רשתות מהירות מאוד, יכולת אחסון פנטסטית, אלגוריתמים מתקדמים של מחשוב, ויכולת עיבוד נתונים שהיא פשוט בלתי-נתפסת. הממשלות מייצרות היום בתחומים מסויימים אינטגרציה פנטסטית של מקורות מידע שונים על מנת לקבל תמונה כוללת של מה שקורה. ועם האוכל בא התיאבון.

המגמה השלישית נובעת מן האזרחים. האזרחים תובעים היום מהממשלות שלהם לפתור בעיות הרבה יותר מורכבות מבעבר: טרור בין-לאומי, התקפות סייבר, איכות הסביבה, וגם אסונות טבע, כמו הוריקן קתרינה. הציבור לא "קונה" יותר שאסונות סביבתיים באים מאלוהים, אלא דורש פתרונות  מידיים מהממשלה. כאשר ממשלות נענות לאתגרים חדשים, התגובה הראשונית שלהן היא להתחיל לאסוף נתונים.

שלוש המגמות שתיארתי מתעצמות, וכך אוספים עוד נתונים ועושים עוד אינטגרציה של נתונים. המעגל הזה מעצים את עצמו, והאינפורמציה במדינה המודרנית הופכת לכוח.

ד"ר אלון פלד

אתה אומר שאינפורמציה זה כוח, אבל איך מידע הפך לכוח? כיצד פריט מידע דיגיטלי כיום, או לא-דיגיטלי בתקופת הדפוס, הפך לנכס יקר ערך? איך זה הפך למקור של כוח ארגוני, כך שאנחנו רואים ארגונים ביורוקרטים היום שהכוח שלהם הרבה יותר גדול מסך המשאבים הפיזיים שלהם בגלל נתונים?

כאן צריך להסביר את המגמה הרביעית, העוסקת באינטגרציית נתונים על פני ציר זמן. העובדה שיש הרבה מערכות הולכות וגדלות של מידע לא מספיקה בפני עצמה. גם העובדה שאפשר לעשות דיגיטציה ולמזג נתונים ביעילות לא מספיקה. חייבים להבין כיצד כל האלמנטים הללו מתחברים יחד כדי להפוך את המידע לשורש הכוח של ממשלות, ובתוך הממשלה עצמה לשורש הכוח של ארגונים בירוקרטים. כאן לב העניין הוא צמיחתו של האזרח הוירטואלי. ניקח בתור דוגמא מישהו בשם יוני. יש יוני פיזי? יש. האם יוני הפיזי קיים עבור הממשלה? התשובה היא לא. הדרך היחידה שהממשלה, במיוחד במדינות גדולות, יכולה להתבונן ביוני היא דרך נתונים. אלא שיוני הוירטואלי של 2006 הוא לא יוני הוירטואלי של 2012. אנחנו חייבים להבנות מחדש את יוני הוירטואלי של 2006 על מנת להבין מדוע אז ב-2006 החלטנו, בצדק או שלא בצדק, להקצות לו דמי אבטלה, לגייס אותו לצבא, או להעניק לו תואר. כל החלטה משמעותית בחיים שלנו  קשורה בצורה כזו או אחרת לאיזשהו מסמך דיגיטלי של המדינה. אם אני רוצה לכתוב היסטוריה מודרנית של היחסים בין אזרחים למדינה, אני חייב להיות מסוגל להבנות את היחסים הדיגיטליים בין אזרחים לממשלה על ציר זמן.

כמו הטיימליין של פייסבוק.

בדיוק ככה. אז אם יוני "קפוא בזמן", ואני תמיד יודע רק על יוני הוירטואלי העכשווי של 2012, לעולם לא אהיה מסוגל להגיע למהות האמיתית של היחסים בין הממשלה לאזרחים שלה. בשביל זה אני צריך להיות מסוגל לראות איך נראה יוני הוירטואלי בכל ארגוני הממשלה השונים בנקודת זמן מסוימת. היכולת לעשות את זה זה כבר הלב של הסיפור האמיתי. זה כבר הרבה מאוד כוח. מאחורי הקלעים הארגונים הממשלתיים הפכו בעצם לארגונים שמעל הכל הם מעבדים מידע, עושים אינטגרציה של מידע, אוספים עוד מידע והכל על ציר זמן היסטורי. הארגונים יודעים את זה. לכן המידע החשוב ביותר במדינה היום הוא המידע האינטגרטיבי ההיסטורי שנמצא בידי המנהל הציבורי.

מהן ההשלכות המעשיות והאתיות-מוסריות של המצב החדש הזה, מדינת המידע החדשה הזו, עלינו כאזרחים וכבני אדם?

הבעיה הראשונה היא בעיה של מודעות. האזרחים עדיין לא תפסו מתי ואיך המדינה המודרנית הפכה בעצם למדינת אינפורמציה. עדיין כל הזרקורים מופנים כלפי מה שיש לו סקס אפיל, מה שנחשב למעניין, כמו ה"גוגלים" וה"יאהו-ים" של העולם. אם תבוא לאוניברסיטה ותגיד "אני רוצה לעסוק בעידן האינפורמציה, כוונו אותי", יכוונו אותך לכל מקום: בתי ספר למשפטים, בתי ספר למנהל עסקים, למדעי המחשב. המקום האחרון שאליו יפנו אותך יהיה מינהל ציבורי. מדוע? הרי המינהל הציבורי הוא הלב הפועם של עידן המידע, והוא מכיל את המידע הגדול והחשוב ביותר על החיים שלנו בתור אזרחים. יש פה, אם כך, סתירה בין התיאוריה לבין הפרקטיקה במציאות. אם הייתה מודעות של אזרחים לחשיבות העצומה של מידע אלקטרוני במינהל הציבורי, יכול להיות שהיית רואה גם התמקדות אקדמית בנושא הזה. הבעיה השניה מבחינת ההשלכות על חיי האזרחים עוסקת בשאלה היכן מתקנים מידע שגוי. החיים שלנו מושפעים מאוד מהחלטות ממשל שגויות. אפשר לתקן כל מערכת מחשב, אבל הבעיה היא שצריך לתקן את זה במקום הנכון, ובעידן המידע לא תמיד בטוח מהו המקום הזה. אני אמחיש רעיון זה עם דוגמא מצחיקה שאני חולק עם הסטודנטים שלי. אצלנו בארץ יש בעיה עם מיהו יהודי. לאמריקאים יש בעיה דומה: מיהו מת? בארצות הברית יש 96,000 רשויות ציבוריות בכל הרמות. כאשר אדם נפטר יש בעיה איך לסנכרן את כל מערכות המחשב של כל הרשויות על מנת להפסיק להזמין לבר מצווה ולפתוח חשבונות בנק ולא להטיל קנסות כי אדם לא שילם בזמן, כי הוא פשוט מת. הבעיה הייתה חריפה מאוד בתחילת שנות השבעים. האמריקאים לא הצליחו לפתור אותה, עד שיום אחד ה-Social Security Administration, הביטוח הלאומי שלהם, החליטו לשם קץ לעניין. בחסות הקונגרס ובתמיכתו התקציבית הם פיתחו מערכת מחשב חדשה שיש לה את השם הציורי The Death Master File. אם אתה מת אבל אתה לא מופיע בקובץ הזה – אתה לא מת. הכל יקרה כרגיל: אלפי רשויות ימשיכו לנצח לקיים איתך יחסים. זה גם נכון הפוך – אם אתה חי ואתה נמצא בטעות בקובץ הזה, יש לך בעיה מאוד רצינית. אתה יכול ללכת בינינו, אפשר לגעת בך, אבל אתה לא חי. הכל יפול או יקום אם אתה מופיע או לא מופיע בקובץ הזה. זה מקרה מאוד קיצוני וקצת מקאברי ומשעשע, אבל הוא מדגים את הבעיה של איפה מתקנים שגיאת מחשב במערכת הצולבת הזו, כשכל המערכות קשורות אחת לשנייה ונותנות מידע ויונקות מידע אחת מהאחרת.

עכשיו נאמר משהו על פרטיות. אני בעמדה קצת סותרת לדעה הרווחת. אני לא כל כך מודאג מנושא הפרטיות. קודם כל, לאזרחים הצעירים והחדשים יש רמת מודעות אחרת לגמרי לסוגיית הפרטיות. סקוט מקנילי, שהיה המנכ"ל האגדי של סאן, אחת מחברות המחשבים החשובות בהיסטוריה האנושית, אמר משפט שמצוטט שוב ושוב באינספור מאמרים: There is no privacy, get used to it. אני לא מתלהב מהמשפט הזה, אבל יש בו גרעין של אמת. אני חושב שההתמקדות בפרטיות מאפילה ומפריעה ליכולת שלנו להתבונן בבעיות אחרות חשובות לא פחות בעידן האינפורמציה. יש בעיות מסוימות של פרטיות, אך האם זו הבעיה הגדולה של עידן המידע ומדינת המידע? אני לא בטוח.

לגבי סוגיית "ממשלת האח הגדול" בעידן האינפורמציה: אני חושב שאמצעי הטכנולוגיה המודרניים הם לא חד כיוונים. טכנולוגיה בפני עצמה איננה דמוקרטית או אוטוריטרית. באמצעי הטכנולוגיה המודרניים אפשר להשתמש לפה ולשם. למשל, אפשר לדאוג שבכל פעם שפקיד ממשלה נוגע ברשומה ממוחשבת עליך, האזרח, תקבל אי-מייל. שיטה זו נהוגה בשבדיה היום. זה זול, מהיר, חינם וגם מספק הגנה מעניינת ויפה לאזרחים נגד סכנת "ממשלת האח הגדול." האזרחים, לדעתי, יכולים להתערב יפה מאוד ולגרום לכך שיהיו שינויים משמעותיים בתהליכי חקיקה, כמו בדוגמא האיסלנדית [באיסלנד התנהל דיון ציבורי סוער בשנים 1998 עד 2003 על השימוש של חברות תרופות במידע רפואי, גנאולוגי, וגנטי של אזרחים פרטיים במסגרת בנק ביולוגי. הדיון אילץ את הפרלמנט האיסלנדי להגביל בחקיקה את השימוש המסחרי של המידע הרפואי ולהגן במידה רבה יותר על פרטיות האזרחים – א.ה].

עובדה מעניינת נוספת היא שמסיבות שהן בעיקר פוליטיות-בירוקרטיות וגם טכניות, יש בתוך הממשלה פחות אינטגרציה של מידע ממה שאפשרי. אני מדבר בעיקר על משטרים דמוקרטים, גדולים, מערביים. נכון, יש משטרים אחרים אוטוריטריים, שם הממשלות משתמשות בכלים האלו כדי לרגל טוב יותר ולדעת על כל צעד שקורה. אני בהחלט מודע לכך, אבל אני לא חושב שזו בעיה מהותית בממשלות דמוקרטיות מערביות גדולות. לעומת זאת, אני רוצה להדגיש את הבעיה אותה אני חוקר בתוכנית המחקרית העכשווית שלי, שהאזרחים מכירים מעט מאד: הנכונות הפוליטית המועטה של ארגוני ממשל להחליף מידע ביניהם. זו הבעיה, לדעתי, שמעכבת היום את היכולת לקבל שירותי ממשל מקוון מתקדמים, והיא הפוכה לבעיית הפרטיות ו"האח הגדול". האזרחים אומרים לממשלות שלהם: "הבעיה שלנו היא לא שאתם מרגלים אחרינו ויודעים עלינו יותר מדי, אלא שאתם פשוט לא יעילים. אתם לא מתמודדים טוב עם אסונות טבע, אתם לא מגנים עלינו טוב, הצבא שלנו נכשל בשדה הקרב, אתם לא מספקים לילדים שלנו חינוך מעולה שיאפשר להם להתחרות בעולם גלובלי, אין מספיק מקומות עבודה טובים, איכות הסביבה מתדרדרת." אם האזרחים היו יודעים יותר על מה שקורה מאחורי הקלעים בתוך הממשלה, אזי הם היו מגלים שאחת הסיבות לבעיות אלו היא שהמשרדים מחזיקים את המידע קרוב לליבם, ולא עושים אינטגרציה של המידע שברשותם עם המידע שמשרדים אחרים מחזיקים. לכן המידע האיכותי ביותר, שהיה מאפשר לקבל החלטות טובות יותר, לא נמצא בידי הממשלה. נושא שיתוף האינפורמציה בתוך הממשלה הוא נושא שמעט מאוד מתעניינים בו ומודעים אליו.

אתה אומר שיש ציפייה שהממשלה תהיה יותר יעילה, ותספק חינוך, ביטחון ורווחה טובים יותר. מצד שני, כפי שאני קצת מכיר מהמחקר שלך, יש גם חשד מסוים של האזרחים, שלא רוצים שהממשל יהיה יעיל מדי מתוך החשש ממשהו אורווליאני.

יש חשש כזה. מצד אחד אנחנו רוצים שיגנו על הפרטיות שלנו בקנאות, שאף אחד לא יגע ברשומות האלקטרוניות שלנו שנמצאות במשרדי ממשלה שונים, ומצד שני, אנחנו לא מוכנים לוותר על כך שנקבל את הדרכון החדש תוך יום ושהוא יהיה מדויק, ושלפני שמתקיפים אותנו שהצבא יתן מכת מנע, ושהילדים שלנו ילכו לבתי ספר שבאופן פלאי יהיו תמיד במקום הראשון במיצ"ב. יש פה מתח מובנה ויצירתי בין הכמיהה שלנו לממשלה יעילה לבין הרצון שלנו להגן על הפרטיות שלנו. יש כאן מטוטלת. לפעמים המטוטלת נעה לכיוון של ממשלה יעילה, ולפעמים המטוטלת נעה לכיוון הפרטיות. למשל, אחרי ה-11 בספטמבר 2001 המטוטלת בארצות-הברית נעה בצורה פראית לכיוון של ממשלה יעילה, כי ועדות החקירה אמרו שהכישלון הגדול ביותר לפני ה-11 בספטמבר היה שה-CIA חיפש מידע על מוחמד עטא [מנהיג חוטפי המטוסים בפיגועי ה-11 בספטמבר – א.ה] 18 חודשים לפני הפיגועים. המידע היה מושלם, אבל הוא היה קיים ב-24 מאגרי נתונים נפרדים שהיו ברשותן של כתריסר רשויות שלטון שונות. לא הייתה אינטגרציה של המידע, והפיגועים יצאו לפועל. לכן כשבאו עם ה-PATRIOT ACT [חוק שהועבר בקונגרס האמריקאי אחרי התקפות ה-11 בספטמבר, שהעניק לממשל סמכויות נרחבות לצותת ולרגל אחרי אזרחים אמריקאים – א.ה] הציבור האמריקאי תמך בהתחלה בחוק, והמטוטלת נעה בכיוון פראי לכיוון הממשלה היעילה. כשזה נרגע, המטוטלת חזרה לכיוון הפרטיות. זה תמיד ילווה את החיים שלנו. אני לא חושב שיש פיתרון קסמים. מצאתי שיש קיצונים לכאן ולשם, והם לא מעניינים אותי. אני מחפש דרך אמצע מעניינת.

אפשר לומר שמבחינה פוליטית זה בעצם אחד המאפיינים הכי בסיסיים ובריאים של חברה דמוקרטית, כי בחברה לא דמוקרטית אין ציפייה שהמדינה תעשה משהו בשבילי ואת התביעה שהיא תפעל או לא תפעל בדרכים מסוימות, כי האזרח כ-citizen לא קיים.

נכון מאד, צריך ללמוד לחיות עם זה, ובמסגרת המתח המובנה הזה יש דברים מסוימים שאפשר לעשות. אנחנו מכירים במטוטלת בין יעילות ופרטיות, אבל מצליחים להשיג קצת יותר יעילות ממשלתית עם יחסית מעט הקרבה של פרטיות. אבל אני מדגיש – יש "תן וקח". לא תקבל יותר יעילות ממשלתית בלי מידה מסוימת של הקרבה של פרטיות, ולא תקבל רמה גבוהה יותר של פרטיות בלי שתקריב מידה מסוימת של יעילות ממשלתית. אם אתה חושב על זה מזווית המבט הזו, אתה יכול להגיע למקומות יותר מעניינים, שבהם תצליח לשפר את רמת היעילות הממשלתית בלי לפגוע יותר מדי בפרטיות. גם כאן צריך לעשות הכל בזהירות רבה.  בתור מי שעוסק במחקרו בתוכנה ובמערכות מידע עצומות של ארגונים ממשלתיים מאוד גדולים, אני מודע היטב לעובדה שרמה מסוימת של יתירות ואפילו אי-יעילות היא לא רק טובה, אלא היא אמצעי ההגנה הטוב ביותר על האזרח ועל הפרטיות שלו. אני כן מכיר בערך הטיעון הזה, אבל זו שאלה של "תן וקח".

החיבור בין טכנולוגיה לפוליטיקה הוא לא מובן מאליו. מאיפה הגעת לזה?

כמו כל חוקר צעיר בתחילת הדרך גם אני חיפשתי בעולם התחרותי הזה נישת מחקר מעניינת וחשובה, מקום שבו אני אוכל גם לחקור בעיות חשובות ומשמעותיות, אבל גם עם הזדמנות להגיד משהו חדש ומעניין. אני לא שונה בזה מהחוקרים האחרים במחלקה. מכיוון שהרקע האקדמי שלי הוא במדע המדינה, ומכיוון שיש לי במקביל רקע מאוד עשיר בתוכנה ובמיוחד בתחום של שפות טבעיות ובתחום של מסדי נתונים גדולים מאוד—(big data עוד לפני שהמושג הזה הומצא!), חיפשתי דרך למזג בין שני מקורות הכוח שלי למשהו שיעסוק בבעיות מהותיות בחיים שלנו ויעניק לי הזדמנות להגיד משהו חדש. אני מנסה כבר יותר מעשור למצוא נקודות חיבור מעניינות בין טכנולוגיה לפוליטיקה. למשל, הייתה תקופה שפרסמתי סדרה של תשעה מאמרים שעסקו בשאלה איך חדר האינטרנט לראשונה לממשלת ישראל. המידע היה זמין, וגם הבעיה הייתה מעניינת, כי מדינת ישראל היא מדינה לא שגרתית — יש לה בירוקרטיה של עולם שלישי עם טכנולוגיה של העולם הראשון. אז ניצלתי הזדמנות לעשות במדינה שלי משהו תיאורטי מעניין יותר.

בשנים האחרונות אני עובד על תוכנית מחקר שמוצאת חיבורים מאוד מעניינים בין טכנולוגיה לפוליטיקה סביב מה שלי נראה כבעיה המשמעותית ביותר היום –   שיתוף אינפורמציה דיגיטלית בין ארגוני ממשל במדינות דמוקרטיות גדולות, בעיקר פדרטיביות. כלומר, אני חוקר את חוסר הרצון הפוליטי של ארגונים בירוקרטים גדולים לבצע אינטגרציה עם מידע של ארגונים אחרים, שלא מסיבות טכניות. הם אמנם מעמידים פנים שהבעיה היא טכנית, אך היא כמובן פוליטית.  למשל, הספרות העצומה על ממשל מקוון מתארת שלבים של התפתחות הממשל המקוון, ובקונצנזוס כמעט אוניברסלי כל החוקרים נעצרים בנקודה של כיצד להתגבר על מחסום חוסר הנכונות של ארגונים ממשלתיים לשתף ארגונים אחרים במידע שברשותם. כלומר, כדי לעשות את קפיצת הדרך הבאה בנושא הממשל המקוון אנחנו חייבים למצוא דרך לגרום לארגוני הממשל לשלב טוב יותר את הנתונים שלהם. כאן הספרות התיאורטית וגם המחקר האמפירי עוצרים, והם תקועים כמעט שני עשורים. לאף אחד, לדעתי, אין רעיון איך ניתן להתגבר על הבעיה הזו, לכן יש לי פה הזדמנות לעשות משהו מעניין, חדש וחשוב. באופן כללי אני תמיד מחפש תפרים חדשים שמחברים טכנולוגיה ופוליטיקה, במיוחד במינהל הציבורי. תמיד אני מוצא, מבלי להתאמץ, שהפוליטיקה היא הדומיננטית. טכנולוגיה היא תמיד סיפור כיסוי, היא משנית. הלב הוא תמיד פוליטי. הסיפור הוא סיפור של פוליטיקה ארגונית.

ואיך זה מתקבל על-ידי חוקרים אחרים במדע המדינה? איך פה במחלקה מקבלים את זה?

בארץ אני בודד בנושא, אבל אני מכיר את "המשוגעים לדבר" במדינות אחרות. אני חייב להגיד כאן מילה טובה על הפלורליזם המחקרי של המחלקה שלנו. זה פלורליזם בנשמה, ובאמת יש היום אווירה מאוד נעימה. יש הרבה סיוע הדדי, עבודה במשותף, החלפת רעיונות. המחלקה מקצוענית לעילא ולעילא, עם רמה מאוד גבוהה של תמיכה הדדית. אני מקבל תמיכה יפה מאוד מהקולגות שלי, ומשתדל לתת לחברי למחלקה את אותה תמיכה למחקרים שלהם. גם הסטודנטים מרוויחים מהאווירה הנעימה והפלורליסטית במחלקה. זה נכס חשוב ומשמעותי מאד. חובה על כולנו, מורים ותלמידים, להמשיך ולטפח את האווירה המיוחדת הזו במחלקה שלנו.

* אדם הופמן הוא מוסמך המחלקה למדע המדינה ומשמש כעוזר מחקר של ד"ר אלון פלד
מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. פינגבק: מהי משמעות החיים, אם לא אמנות הביג-דאטה והאינטרנט של הדברים? | והמציאות שמשתקפת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: