הרפורמה מכה שנית – כישלונה של תאוריית אחוז החסימה

מאת: רז א' שיינרמן

מבין כל הרפורמות האלקטוראליות שניתן לערוך בשיטת הבחירות בישראל, הרפורמה הקלה ביותר לביצוע והמובנת ביותר לציבור הרחב היא העלאת אחוז החסימה. על כן לא מפתיע שזוהי הצעת הרפורמה הפופולארית ביותר בקרב פוליטיקאים ובעלי דעה שונים. יאיר לפיד הכריז על תמיכתו בה כבר במסגרת החלק הראשון – והיחיד שהתפרסם עד כה – של מצעו; מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, הגדיל לעשות והקים תנועה ציבורית לשינוי שיטת הממשל, שהעלאת אחוז החסימה היא חלק מרכזי בסדר היום שלה; ולצערי גם גופים רציניים בדרך כלל, כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעלים הצעה זו לפרקים. ההיגיון של כל המציעים פשוט לכאורה: לדעתם, הבעיה המרכזית בשיטת המשטר בישראל היא בפרגמנטציה הגדולה של מערכת המפלגות, שמביאה לכך שראש הממשלה לא יכול למשול בלי לנהל משא ומתן ולהתמקח עם מפלגות סקטוריאליות קטנות; בשל כך הוא חשוף לסחטנות ומתקשה ליישם את המדיניות שבשמה נבחר. לפי תפיסה זו, אחוז חסימה גבוה יותר יצמצם את מספר המפלגות שייבחרו לכנסת, ובכך יגדיל את כוחן של המפלגות הגדולות ואת יכולת המיקוח של ראש הממשלה בעת הרכבת הקואליציה.

ואולם המציאות מעט שונה: מאז שנת 1973 חלה ירידה משמעותית ועקבית בכוחן של המפלגות הגדולות בישראל; ירידה זו הביאה  להעלאת אחוז החסימה ב-1992 מ-1% ל-1.5%, ולאחר מכן, ב-2004, ל-2%. אך לא זו בלבד שמגמת הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות לא נבלמה – היא אף הואצה. בירידה זו מקובל להאשים את רפורמת הבחירה הישירה לראש הממשלה, שאומצה ב-1992: לפי הטענה המקובלת, הבחירה הישירה לראשות הממשלה היא שהביאה לעלייה דרמטית בכוחן של מפלגות בינוניות והחלישה את יכולת המיקוח של ראשי הממשלה. העובדה שגם אחוז החסימה הועלה ב-1992 זוכה משום מה להתעלמות. יתרה מזו, ב-2004 הועלה שוב אחוז החסימה, והפעם ללא רפורמה נוספת, ובבחירות הבאות ב-2006 כוחן המשותף של שלוש המפלגות הגדולות ביותר לא הגיע ל-61 מנדטים.

יכול להיות שאין שום קשר בין העלאת אחוז החסימה ב-1992 וב-2004 לבין הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהשינויים שהתחוללו לאחר העלאת אחוז החסימה בישראל היו הפוכים ממה שציפו יוזמי רפורמה זו. בימים אלה חוזרים ואומרים לנו שלא העלינו את אחוז החסימה מספיק, ושאם רק נעלה אותו ל-3% ואולי אפילו ל-5% אזי תתקבלנה התוצאות המיוחלות, וכוחן של המפלגות הגדולות יגדל. אולי – אבל אולי התוצאה שוב תהיה הפוכה מהתחזית, וכוחן של המפלגות הגדולות ימשיך לצנוח? מה יהיה אז, והאם הדמוקרטיה הישראלית תעמוד בכך?

מבט השוואתי

לפני שאעבור  לדון בשתי ההשפעות האפשריות של העלאה נוספת של אחוז החסימה – ואסביר מדוע לדעתי צעד זה יפגע במפלגות הגדולות – אבחן כמה נתונים ממדינות אחרות. סוד ידוע בפוליטיקה אלקטוראלית הוא שגודל מחוז הבחירה, היינו מספר הנציגים הנבחרים לפרלמנט ממחוז בחירה אחד, הוא המשתנה המשמעותי ביותר בקביעת מספר המפלגות שתיכנסנה לפרלמנט. ככל שגודל המחוז קטן יותר, כך אחוז החסימה ה"טבעי" (או ה"אפקטיבי") גדול יותר; במדינות שבהן מחוזות הבחירה הם גדולים (כמו ישראל, שבה גודלו של מחוז הבחירה הוא 120), התוצאות הסופיות תהיינה יחסיות יותר, ועל כן יותר מפלגות – המייצגות זרמים שונים בציבור – יזכו לייצוג בפרלמנט. במדינות כאלה לפעמים נקבע בחוק אחוז חסימה גבוה יותר מאחוז החסימה ה"טבעי" (הנובע מגודל המחוז): מתוך כ-70 מדינות דמוקרטיות, בשמונה מדינות בלבד מונהגת שיטת בחירות במחוז בחירה ארצי אחד. מתוך שמונה המדינות האלה, שתיים (הולנד ונמיביה) לא מנהיגות אחוז חסימה חוקי, אלא מסתפקות באחוז החסימה הטבעי; יתר המדינות מנהיגות אחוז חסימה חוקי, שנע בין 2% (ישראל) ל-5% (ניו זילנד).[1]

על מנת לבחון אם וכיצד משפיע אחוז החסימה החוקי על מספר המפלגות האפקטיבי בפרלמנט, בדקתי באופן השוואתי 70 דמוקרטיות (בעלות שיטות בחירה שונות וגדלי מחוז שונים). לפי התוצאות שהתקבלו, אם מפקחים על גודל מחוז הבחירה (שכאמור עשוי ליצור אחוז חסימה טבעי), לא נמצא קשר מובהק בין אחוז חסימה חוקי לבין מספר המפלגות האפקטיבי בפרלמנט. לעומת זאת, אם מפקחים גם על גודל מחוז הבחירה וגם על מספר המפלגות המתמודדות בבחירות, נמצא קשר כמעט מובהק – עלייה של אחוז החסימה החוקי ב-1% מורידה את מספר המפלגות האפקטיבי ב-0.05. זוהי השפעה חלשה מאוד, במיוחד אם מתחשבים בכך שהשונות של אחוז החסימה החוקי היא 5%-0% בלבד.

 

מבט השוואתי פרטני יותר מלמד שאימוץ אחוז חסימה חוקי גבוה לא תמיד נובע ישירות משאיפה להוריד את מספר המפלגות במערכת. נסתכל על גרמניה לדוגמה: אחוז החסימה החוקי במדינה עומד על 5%,[2] האחוז המקסימלי הקיים כיום במדינות דמוקרטיות.[3] גרמניה אימצה אחוז חסימה גבוה בשל שאיפת הממסד הגרמני בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה למנוע מכוחות ניאו-פאשיסטים או אנרכיסטים כניסה לפרלמנט. בפועל אפשר לראות שבמערכת הבחירות האחרונות ב-2009, המפלגה הגדולה ביותר שלא נכנסה לפרלמנט זכתה ב-1.94% מקולות הבוחרים. אם אחוז החסימה היה יורד ל-1% היו נכנסות לפרלמנט שתי מפלגות נוספות, שזכו ביחד ל-3.5% מהקולות (כ-21 מושבים בפרלמנט של גרמניה, המקבילים לארבעה מנדטים בכנסת): "מפלגת הפיראטים" האנרכיסטית ו"המפלגה הלאומית הדמוקרטית", יורשת המפלגה הניאו-נאצית שהוצאה מחוץ לחוק. במילים אחרות, המפלגות הגרמניות התאימו את עצמן לשיטה היטב, כך שאף מפלגה רצינית לא נפגעת משמעותית מאחוז החסימה הגבוה, ולעומת זאת אכן נמנעת כניסתן של מפלגות אנטי-ממסדיות לפרלמנט.

עכשיו בואו נחזור לישראל, שבה המצב הפוליטי שונה מגרמניה. השיטה היחסית בארץ נבחרה דווקא על מנת לאפשר לקבוצות מיעוטים ולמגזרים רבים ככל האפשר לזכות בייצוג פוליטי בפרלמנט. כך מתאפשר לערבים בישראל לבחור מבין מגוון של מפלגות ערביות המציגות אידיאולוגיה שונה, החרדים יכולים לבחור מבין מפלגות חרדיות שונות, וכך גם הימין הדתי, השמאל הליברלי וכיוצא בזה. נוסף על כך, ועדת הבחירות הכללית רשאית (באישור בית המשפט העליון) לפסול רשימה מלהתמודד לכנסת אם הרשימה פועלת לשלילת זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או אם היא מסיתה לגזענות. לכן לא נראה שקיימת סכנה ממשית שמפלגה ניאו-פאשיסטית אמִתית תיכנס לכנסת, וממילא אף אחד לא טוען שהעלאת אחוז החסימה בישראל נועדה למנוע כניסה של מפלגות כאלה. התומכים בהעלאת אחוז החסימה בארץ מבטיחים לנו דבר אחר: חיזוק המפלגות הגדולות והקואליציות. האם יש בסיס לטענותיהם?

שלוש השפעות אפשריות של העלאת אחוז החסימה בישראל

לטענת התומכים בהעלאת אחוז החסימה, לצעד זה יהיו שלוש השפעות עיקריות:

1. העלאת אחוז החסימה עשויה למנוע ממפלגות קטנות להיכנס לפרלמנט מסיבות "מכאניות", כלומר משום שיותר מפלגות קטנות לא יעברו את אחוז החסימה. במצב כזה, קולו של מי שהצביע למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה יתבזבז, ולא ייספר בחישוב המנדטים הסופי. למרות ריבוי סקרים, הערכות וידע רב על סיכוייה של כל מפלגה להיכנס לכנסת, בכל זאת ממשיכים אנשים להצביע למפלגות שאין להן שום סיכוי להיבחר במסגרת הכללים הקיימים: בבחירות ב-2009 למעלה מ- 100,000 איש, שקולותיהם מסתכמים בכ-3 מנדטים, הצביעו למפלגות שלא התקרבו כלל לאחוז החסימה. מבין מפלגות אלה, המפלגה הקרובה ביותר לאחוז החסימה, "התנועה הירוקה מימד", קיבלה 0.82% מכלל הקולות – שיעור הנמוך מאחוז החסימה הטבעי למנדט אחד (0.87% בכנסת בת 120 חברים). גם בהולנד, שבה אין אחוז חסימה חוקי ואחוז החסימה הטבעי עומד על 0.67%, בחרו 100 אלף איש, אחוז אחד מכלל הקולות, להצביע למפלגות שלא הצליחו להיכנס לפרלמנט. בגרמניה, שבה אחוז החסימה עומד על 5%, "בוזבזו" 2.5 מיליון קולות – בדיוק 6% מכלל המצביעים. המסקנה מנתונים אלו היא כפולה: ראשית, חלק מהבוחרים ימשיכו להצביע למפלגות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה. ככל שאחוז החסימה יגדל, כך יותר קולות יבוזבזו;[4] שנית, מערכות פוליטיות נוטות לייעל את עצמן. בישראל, בהולנד, בגרמניה ובמדינות נוספות היה פער גדול בין אחוז החסימה בפועל לבין אחוז הקולות שקיבלה המפלגה המצליחה ביותר מבין המפלגות שלא נכנסו לפרלמנט: לדוגמה, בבחירות 2009 בישראל התוצאות לא היו משתנות גם אם בדיעבד היו מבטלים את אחוז החסימה החוקי (כאמור, "התנועה הירוקה מימד" לא הגיעה אפילו למנדט אחד, כך שכניסתה נמנעה כבר בשל אחוז החסימה הטבעי). בגרמניה, גם אם אחוז החסימה היה עומד על 2% (במקום על 5%), התוצאות היו לכאורה זהות. עובדה זו מביאה אותנו להשפעה האפשרית השנייה של העלאת אחוז החסימה.

2. אחוז חסימה גבוה יביא להצבעה אסטרטגית, כלומר הצבעה למפלגות בעלות סיכויים טובים יותר להיכנס לפרלמנט, וכן להיערכות טובה יותר של המפלגות על ליבן של הבוחרים. לפי הסבר זה, מצביעים "אסטרטגים", שרוצים שקולם לא יתבזבז, לא יצביעו למפלגות שלא צפויות לעבור את אחוז החסימה, אלא למפלגות גדולות יותר. במקביל, מפלגות או אפילו פוליטיקאים לא יתמודדו במסגרת פוליטית שלא צפויה לעבור את אחוז החסימה, ולשם כך ייערכו מחדש באמצעים כמו איחודי רשימות ותקצוב נכון של עלויות קמפיין. אכן, תוצאות הבחירות ב-2009 מוכיחות שהבוחרים והמפלגות נערכו היטב לאחוז החסימה הקיים: כל המפלגות שהסקרים חזו כי יעברו את אחוז החסימה אכן עברו אותו, ובכלל זה שלוש מפלגות שקיבלו פחות מ-3% מהקולות. תוצאה זו אינה מקרית: אם היינו כופים לאחר הבחירות אחוז חסימה גבוה יותר של 5% (כמו בגרמניה), היינו מוצאים שרק חמש מפלגות עברו את אחוז החסימה. במקרה כזה היו מתבזבזים רבע מקולות הבוחרים, ולא פחות משבע מפלגות שעברו את אחוז החסימה הקיים (2%) היו מוצאות עצמן מחוץ לכנסת. זהו כמובן מצב דמיוני, שבו הבוחרים והמפלגות לא יודעים מראש מהו אחוז החסימה החוקי האמִתי. בגרמניה, כאמור, אחוז הקולות המבוזבזים היה נמוך בהרבה – 6% בלבד. במילים אחרות, העובדה שאף מפלגה בישראל ובגרמניה לא "מגרדת" את אחוז החסימה מלמטה, אבל יש כמה מפלגות ש"מגרדות" את אחוז החסימה מלמעלה, מוכיחה שהמערכת יעילה.

הבעיה הגדולה ביותר בכל הנוגע להשפעה זו היא שאין דרך לדעת בוודאות כיצד ייערכו המפלגות והבוחרים מחדש בעקבות  העלאת אחוז החסימה. לפי תומכי העלאת אחוז החסימה, התוצאות הצפויות הן איחוד של מפלגות קטנות עם מפלגות גדולות או עריקת מצביעי המפלגות הקטנות לטובת המפלגות הגדולות. אך תוצאות אלה הן ניחוש או משאלת לב במקרה הטוב, ומוטעות מיסודן במקרה הרע: כיוון שהמפלגות הקטנות ביותר נמצאות בקצוות המפה הפוליטית או מייצגות סקטורים צרים, סביר יותר להניח שהן תתאחדנה עם מפלגות קטנות אחרות הקרובות להן מבחינה אידיאולוגית, כך שלמפלגה המאוחדת תובטח כניסה לפרלמנט – תופעה שכבר התרחשה בעבר יותר מפעם אחת.[5]

בטבלה להלן מוצגת סימולציה: תוצאות הבחירות ב-2009 לו אחוז החסימה היה עומד על 3% או על 5%, וכתוצאה מכך היו המפלגות הקטנות מתאחדות על פי קרבה אידיאולוגית:

 

שימו לב שעל פי תוצאות הסימולציה, שלוש המפלגות הגדולות ביותר לא מרוויחות אפילו מנדט אחד מהעלאת אחוז החסימה. המפלגה הרביעית, העבודה, מפסידה מנדט (כתוצאה מאי שקלול הסכמי העודפים בסימולציה), ונוסף עליהן נכנסות לכנסת עוד ארבע מפלגות בינוניות חדשות-ישנות. אף שאחוז החסימה הועלה מ-2% ל-5%, מספר המפלגות האפקטיבי בכנסת ירד מ-6.7 ל-6.2 בלבד – ירידה מזערית. אך חמור מכך, ייתכן בהחלט שיכולת המשילות נפגעה ושמלאכת הרכבת הקואליציה הפכה למסובכת יותר – התוצאות ההפוכות לאלה שמציעי הרפורמה מצפים להן. עובדות אלה מביאות אותנו להשפעה האחרונה והבעייתית ביותר של העלאות אחוז החסימה:

3. לפי התומכים בהעלאת אחוז החסימה, יכולת המשילות בישראל נפגעת מכך שאף מפלגה לא משיגה רוב משכנע. לפיכך, מכיוון שהעלאת אחוז החסימה תקטין את מספר המפלגות, היא תתרום למשילות בישראל. מדוע זהו הסבר בעייתי?

 ראשית, כדי להרכיב קואליציה בכנסת יש לגייס 61 ח"כים. לפיכך ראש הממשלה בישראל צריך לנהל משא ומתן לא רק עם סיעות עצמאיות, אלא גם עם חברי כנסת בודדים ועם פלגים בסיעות אחרות או בסיעתו שלו: לדוגמה, מירי רגב ודני דנון מהליכוד מקשים לעתים על ראש הממשלה ליישם את מדיניותו לא פחות מאשר סיעת ישראל ביתנו. נוסף על כך, כפי שמלמדים מקרי העבר, אין לדעת אם רשימה שנבחרה לכנסת לא תתפצל במהלך הכהונה. סכנת הפיצול מרחפת במיוחד מעל סיעות שהן תולדה של איחודים שונים ומשונים שמטרתם היחידה היא לאפשר לרשימה להיבחר לפרלמנט. לדוגמה, מפלגת הגמלאים שנבחרה לכנסת ב-2006 הייתה תוצר של איחוד בין ועדי גמלאים שונים ומסוכסכים, והיא אכן התפלגה במהלך הקדנציה.

שנית, וחשוב יותר לעניינו, מה שמקשה יותר מכול על שליטה בקואליציה בישראל אינן מפלגות קטנות, אלא הצורך להתמודד עם מפלגות בינוניות חזקות. מפלגות קטנות הן בדרך כלל מפלגות חלשות, אשר חוששות מהליכה לבחירות חדשות יותר מאשר מפלגות גדולות ובינוניות. הבית היהודי למשל, המפלגה הקטנה ביותר בממשלתו של נתניהו, היא אולי השותף הנאמן ביותר בקואליציה הנוכחית: יש לה שר אחד בממשלה ועוד שני חברי כנסת שקטים, ושלושתם תמיד מצביעים עם הקואליציה. מה שבאמת מקשה על הקואליציה היא התחרות בין שתי המפלגות הבינוניות: ש"ס וישראל ביתנו. לכל אחת מהמפלגות הללו כוח מיקוח עצום, שרים רבים ויכולת להפיל את הממשלה. אם כך, יש לשאול את מרכיבי הממשלות העתידיות מה הם מעדיפים: האם הם מעדיפים להתמודד עם מפלגות קטנטנות וחלשות או עם אוסף של מפלגות בינוניות וחזקות?

על פי הסימולציה שהוצגה לעיל, לו אחוז החסימה בבחירות האחרונות היה עומד על 5%, בנימין נתניהו היה זקוק לקואליציית ימין בת ארבע מפלגות לפחות: מלבד הליכוד, בקואליציה זו היו חברות שתי מפלגות המחזיקות בלמעלה מ-15 מנדטים כל אחת, ומפלגת הימין הקיצוני, שאת חלקה ("האיחוד הלאומי") לא הכניס לקואליציה הנוכחית שלו, המחזיקה בשבעה מנדטים. כמובן שמדובר בסימולציה בלבד, וכפי שציינתי לא ניתן לדעת מה היה קורה במציאות לו אחוז החסימה היה גבוה יותר: אמנם ייתכן שהמפלגות הגדולות היו מתחזקות, אך ייתכן גם שהן היו נחלשות עוד יותר לעומת הסימולציה, משום שמפלגות בינוניות יכולות להיות יעילות יותר ממפלגות קטנות בניהול משאבי הקמפיין, ולהתחרות טוב יותר מול המפלגות הגדולות על קולות הבוחרים. כבר ראינו דוגמאות לכך בעבר: מפלגת העבודה זכתה בבחירות האחרונות ב-13 מנדטים, והסקרים הנוכחיים חוזים שמפלגת קדימה תזכה במספר מנדטים דומה בבחירות הבאות; הליכוד זכה בבחירות ב-2006, תחת אחוז החסימה הקיים, ב-12 מנדטים. כיצד נוכל להיות בטוחים שבעקבות העלאת אחוז החסימה לא "יתייצבו" כל המפלגות הגדולות סביב 15 מנדטים בלבד, ולצדן שורת מפלגות "קטנות" שיזכו לעשר מנדטים כל אחת? במצב כזה באמת ובתמים לא יהיה ניתן למשול, והדמוקרטיה הישראלית תהיה בסכנה.

לסיכום, הסימולציה והמחקר ההשוואתי שהצגתי מלמדים כך: ראשית, העלאת אחוז החסימה לא צפויה להוריד באופן משמעותי את מספר המפלגות האפקטיבי בכנסת; שנית, כיוון שבעיית המשילות האמּתית נובעת מהמפלגות הבינוניות, וכיוון שהעלאת אחוז החסימה צפויה לחזק את המפלגות הבינוניות – הרי שהעלאת אחוז החסימה עלולה לפגוע במשילות; שלישית, קיימת סכנה שברגע שהמפלגות הבינוניות יתחזקו, אז הן תהיינה יותר יעילות באופן משמעותי, והמפלגות הגדולות ייחלשו עוד יותר.

לפני שמזדרזים לשנות את אחוז החסימה, כדאי אפוא לחזור ולחשוב ברצינות אם שינוי כזה באמת ישרת את המטרות הרצויות לנו. כבר היינו עדים לרפורמות שהובילו לתוצאה הפוכה מזו שקיווינו לה – ועד שהספקנו להבין זאת, הנזק כבר נגרם. לפני שמאמצים את הרפורמות המוסדיות שמציעים לנו בדרנים וגנרלים, כדאי לבחון את הנתונים ולהיות הרבה יותר זהירים. אני לא טוען שכל שינוי בשיטת הבחירות צפוי להזיק: בהחלט אפשר להעלות הצעות טובות שיביאו לשינויים דרמטיים וחיוביים ביכולת קבלת ההחלטות ובאיכות חברי הכנסת. לנו, תלמידי מדע המדינה וחוקריו, יש הידע והכלים לבחון הצעות בתחום זה, ולכן גם מוטלת עלינו אחריות גדולה בנושא – אולי אפילו יותר מאשר זו המוטלת על ראש המוסד.

* תודה מיוחדת למעין מור, ללירן הרסגור ולאסף שפירא, שהערותיהם המועילות והמעמיקות תרמו למאמר זה הרבה יותר מאשר עריכה פשוטה.

* רז א' שיינרמן הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה.

[1]  יש לציין שלא בכל המדינות הללו קיימת אותה שיטת הצבעה או ספירת קולות כמו בישראל.

[2]  בגרמניה יש שיטה מעורבת, שבמסגרתה הנציגים יכולים להיבחר בבחירות מפלגתיות ברשימה ארצית או בבחירות ישירות במחוזות בחירה חד-נציגיים. חלוקת המושבים הסופית בפרלמנט נקבעת לפי תוצאות ההצבעה לרשימות הארציות, אבל מועמדים בודדים שזכו במחוזות האישיים ייכנסו לפרלמנט גם אם מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה החוקי: 5% (או זכייה בשלושה מחוזות חד-נציגיים).

[3]  בטורקיה קיים אחוז חסימה חוקי העומד על 10%, ובשל כך מוטחות בה ביקורות רבות, ומידת הדמוקרטיות של הבחירות מוטלת בספק. אחוז החסימה הגבוה לא מאפשר למפלגות כורדיות עצמאיות להיכנס לפרלמנט, ובמערכות הבחירות האחרונות הביא לאחוזי בזבוז קולות גבוהים מאוד.

[4]  ייתכן שהדבר מצביע על בעיה או על התהוותה של בעיה, הנובעת מחוסר ייצוג "כרוני" של בוחרים בפרלמנט עקב סיבות "מכאניות". לא אוכל להרחיב על כך מקוצר היריעה.

[5]  לקראת הבחירות ב-1992, בעקבות העלאת אחוז החסימה, התמודדו מפלגות רצ, מפ"ם ושינוי ברשימה משותפת, מרצ, שזכתה ב-12 מנדטים; החל מאותה שנה מתמודדות מפלגות אגודת ישראל ויהדות התורה ברשימה משותפת – יהדות התורה; לאחר העלאת אחוז החסימה ב-2004 החליטו המפלגות הערביות רע"מ ותע"ל להתמודד ברשימה משותפת, והן נהגו כך  בבחירות ב-2006 וב-2009.

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: פוליטון 2 ואחוז החסימה « פוליטאה

  2. שאפו על המאמר המנומק והמחכים!
    מעניין לעניין באותו עניין, הצעה פופוליסטית נוספת היא המעבר משיטה ארצית לאזורית. וגם פה, נראה לי שיהיה יותר נזק מתועלת, כשהדבר יביא להחלשה נוספת של הפריפריה, לאינטרסים אזוריים בנוסף לשיקולים הקואליציוניים הרגילים שכבר מספיקים כיום להקשות על המשילות, להעלאת השחיתות בגין מעגל מצביעים קטן יותר, לאחוז היבחרות-מחדש גבוה מדיי כמו אצל ראשי הערים (מה שקרוי incumbency – יש תרגום טוב יותר למונח?), ולהקטנת הייצוגיות של המיעוטים. ועוד לא הזכרתי את הפסטיבל הצפוי בשרטוט אותם איזורי בחירה, כאלה שתמיד יכללו יישובים ערבים, אבל לא יותר מדיי בשביל שיצליחו לנצח, אלא מספיק בשביל לנכר אותם עוד יותר.

    במציאות העכשוית, קשה לי לדמיין שיטה אחת שתיטיב עימנו. בעיית המשילות כפי שאני רואה אותה נובעת מהויכוח חסר התוחלת לגבי עתיד השטחים – אי היכולת המדינית לספח אותם מחד ואי היכולת הקואליציונית לעשות את ה"ויתורים" הנדרשים בשביל הסכמי שלום.

    אני תוהה אם אתה שותף לדעתי.

    • מעניין מה פרופ׳ גידי רהט חושב על הניתוח המצויין שלך. הרי בזמנו הביא מחקר רציני עם צוות של 9 חוקרים במכון הישראלי לדמוקראטיה שטען אחרת. אותי הוא לא שכנע בעיקר משום הפוליטיזציה של שרטוט אזורי בחירה (ממש כפי שהגיב יניב מאיר) והטענה כי בחלוקה אזורית חד- נציגית בישראל, לא תהיה כל משמעות לאחוז חסימה (טענה שאני לא משוכנע שהבנתי עד הסוף- אולי הכוונה לאחוז חסימה טבעי כפי שציינת?) בכל אופן, מעניין לקרוא תגובה של גידי לפוסט המשכנע הזה.

    • לא הייתי מערבב בין חלוקה לאזורים לבין אחוז החסימה. הנושא של איזור הוא מורכב בהרבה ויש לו יתרונות וחסרונות. שלא כמו שינויים באחוז חסימה לגאלי, חלוקה לאיזורי בחירה היא כבר מהפכה שלמה – גם תפיסתית וגם בתוצאות שלה. ממש על קצה המזלג אני כן חושב שצריך להציג בישראל איזשהו אלמנט של בחירות באזורי בחירה קטנים על מנת להכניס גם את מימד האחריותיות האישית למערכת הפוליטית. למי שרוצה בבלוג שלי לפני שנה סיכמתי בקצרה מאוד את ההבדלים בין שיטות בחירה שונות (אם כי לא נכנסתי לויכוח): http://thepoliteia.wordpress.com/2011/02/23/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA/

  3. גידי

    מאמר מעניין ומשכנע, אבל לא אותי… יש לזכור כי העלאת אחוז החסימה אינה צעד יחיד אלא חלק משורת תיקונים. אך גם לכשעצמה יכולה להועיל ונזקה אינו רב. כמו כן, בהסטוריה הפוליטית של ישראל הוקדמו בחירות גם בשל לחצי מפלגות קטנות, כך שהמספר קובע ולא רק הגודל. בטקס אות הפרלמנטר במכון הישראלי לדמוקרטיה, העיר ח"כ דב חנין כי האות ניתן לא במקרה לשלושה נציגי מפלגות קטנות: מקלב, אורלב וחנין עצמו וכי זה נימוק למה לא להעלות את אחוז החסימה. אני דווקא חושב שמערכת צריכה לעודד התחברויות או נסיונות רציניים לגייס תמיכה רבה יותר לרעיון ולא לטפח שמורות טבע של מפלגות קטנות וטהרניות. דוגמה: ראו מה עשה דב חנין בבבחירות לעיריית תל אביב, בהן רץ בבחירה רובית. נטייתי היא לתמוך בבחירות יחסיות במחוזות רב נציגיים כי זה יאפשר העלאה "טבעית" של אחוז החסימה אך לא יפגע בייצוג החרדי והערבי. כמו כן, אולי בניגוד לחלק מהספרות המתוחכמת והמתחכמת, אני חושב שריבוי מפלגות סקטוריליות יוצר עליהן לחץ שאינו בריא למערכת — תחרות פנימית. מי יביא יותר למגזר החרדי, מי יהיה יותר לאומני ודווקני אצל המפלגות הערביות/הלא ציוניות.איחוד כוחות אלו יועיל למערכת.

    • uriapel

      גידי, איחוד הכוחות שאתה מייחל לו אולי ימתן את עמדות המפלגה הערבית המאוחדת אבל ימשיך לכרסם באמון הציבור הערבי בדמוקרטיה ובאחוזי ההשתתפות בבחירות.
      האם אתה מסכים כי ככל שיש יותר מפלגות הסיכוי ליציבות הפרלמנט ויותר מכך ליציבות הדמוקרטיה הוא גדול יותר?
      אם לא, האם אתה מסכים לפחות שההיפך אינו נכון?

  4. פינגבק: רה"מ המלך: על בעיית המשילות בישראל « פוליטון: עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית

  5. פינגבק: המפלצת של אחוז החסימה « פוליטאה

  6. פינגבק: אותיות עשרים ושתיים – או – איך בסוף הצבעתי ג'? « פוליטון: עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית

  7. פינגבק: פוליטון 4, פתק ההצבעה, ועדכון בחירות (ארה"ב) קצר « פוליטאה

  8. פינגבק: התזה על אחוז החסימה (והזמנה לכנס) « פוליטאה

  9. פינגבק: רשימה חדשה |

  10. פינגבק: מיתוסים על יציבות, משילות, מפלגות גדולות וקטנות. | כשמנסרים עפים שבבים

  11. פינגבק: מיתוסים על יציבות, משילות, מפלגות גדולות וקטנות. | כשמנסרים עפים שבבים

  12. פינגבק: מיתוסים על יציבות, משילות, מפלגות גדולות וקטנות • מחאת הדיור

  13. פינגבק: על דמוקרטיה ומשילות: האחוז הלא נעים | אור זרוע

  14. פינגבק: מיתוסים על יציבות, משילות, מפלגות גדולות וקטנות. | כשמנסרים עפים שבבים

  15. פינגבק: טל שניידר: העלאת אחוז החסימה, לינקים | הפלוג - הבלוג הפוליטי של טל שניידר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: