על מקומם של המנהיגים ב(אי)-סדר הפוליטי הישראלי

ביבי ושלימאת: אור טוטנאור

תהליך הפרסונליזציה שעובר על המערכת הפוליטית בישראל הורגש בחוזקה במערכת הבחירות האחרונה. לא פעם שמעתי (והשמעתי) את הטענה שלא ניתן להבין את מערכת הבחירות, כמו גם את המשא ומתן הקואליציוני שאחריה, שלא באופן פרסונלי. אמנם גם במערכות בחירות קודמות הובלטו מנהיגי המפלגות על חשבון שאר הנציגים ועל חשבון המצע והאידאולוגיה המפלגתיים, אבל לתחושתי הפעם בולטות זו היתה מופגנת במיוחד. אולי אלו ה"כוכבים" החדשים – לפיד ובנט – ששאבו אליהם את מרבית תשומת הלב, יחד עם כוכבים ישנים-חדשים כמו דרעי ולבני. אולי זה הזלזול המופגן של מפלגת הליכוד-ביתנו בצפייה ממנה להציג מצע לקראת הבחירות ותוכנית כללית לאחריהן. אולי זו התחושה שבהיעדר אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו כראש ממשלה, הבחירות לבשו צורה של מירוץ לכסא השר בממשלתו, ולא של תחרות בין חלופות אידאולוגיות על לבו וקולו של הציבור. ואולי זה פשוט המשכו של תהליך המושפע מהשתלטות כללית של עולם התקשורת על חיינו ומשיטת בחירת מועמדים על ידי פריימריז, המבליטים את הפוליטיקאי הבודד על חשבון המפלגה.

פרסונאליזציה בתקשורת

כשמדברים על פרסונליזציה של הפוליטיקה התקשורת היא תמיד חלק מהסיפור. בקצרה, הטענה היא שהפוליטיקה זקוקה לתקשורת כדי להתקיים, והתקשורת מעדיפה אנשים על פני רעיונות. אנשים מצטלמים יותר טוב ממפלגות (איך מצלמים מפלגה?), סיפורים אישיים מרגשים יותר מהיסטוריה לאומית ויריבויות אישיות הן סיפור טוב יותר ופשוט יותר להעברה בחצי דקה של טלוויזיה מאשר ויכוח עקרוני על מדיניות שמקורו באידאולוגיות מנוגדות. לכן התקשורת מבליטה את האנשים בפוליטיקה, ובעיקר את המנהיגים (או את אלה שעושים "פדיחות" כמו מירי רגב). בתגובה, הפוליטיקאים מתאימים את עצמם – משקיעים במראה וביכולת דיבור, מעדיפים לדבר בסיסמאות קליטות במקום לנמק ולשכנע, מעדיפים לעבור מפלגה ובלבד שלא יחסו בצל אחרים או בצל המפלגה, ואפילו עושים "פדיחות" במתכוון בהנחה שאין דבר כזה פרסום רע.

רהט ושפר (2007) מציגים מודל אחר לפיו תחילתו של תהליך הפרסונליזציה היא דווקא בפוליטיקה – ראשית חלה פרסונליזציה מוסדית, במסגרתה מאומצים כללים ומוסדות המעניקים חשיבות גדולה יותר לפוליטיקאי היחיד על פני המפלגה (לדוגמא, פריימריז במקום ועדה מסדרת). התפתחות זו משנה את האופן בו מסוקרת הפוליטיקה בתקשורת, כך שהפוליטיקאים  (בעיקר המנהיגים) מקבלים דגש גדול יותר מאשר המפלגות, ובתגובה משנים הפוליטיקאים את התנהגותם כך שקידום אישי מקבל עדיפות על פני עבודת צוות מפלגתית. המודל של רהט ושפר מסתמך על מודל ה-PMP (Politics-Media-Politics) של וולפספלד (2004), והטענה שעומדת בבסיסו היא שהשינוי מתחיל תמיד בפוליטיקה, לא בתקשורת.

מערכת מפלגתית שבורה

במאמר זה אני רוצה להציע הסבר אחר לפרסונליזציה החריפה שחווה הפוליטיקה הישראלית. זה אינו הסבר חלופי דווקא, אולי נוסף, וגם הוא כמו המודל של רהט ושפר מתחיל מהפוליטיקה.

ההסבר שלי נוגע לפיצול הרב במערכת המפלגות הישראלית. טענתי היא שמספר המפלגות הגדול בישראל ומספר השסעים או נושאי המדיניות לפיהם ניתן לסדר את המפלגות על הקשת הפוליטית הוא כזה שאינו מאפשר לבוחר לתפוס בקלות את המערכת הפוליטית. את החסך שנוצר בגורם מאחד ומארגן ממלאות דמויות המנהיגים, ולכן גם אם הפרסונליזציה לא נוצרה כתוצאה מהמערכת המפלגתית, היא מחוזקת על ידה. בהסתכלות מעט שונה, הפרסונליזציה היא אולי הפתרון הבלתי-נמנע למצב בו המפלגות נכשלות בתפקידן.

אחד התפקידים החשובים של מפלגות במשטרים דמוקרטיים הוא קיבוץ (אינטגרציה) של אינטרסים (Sartori, 2005). בחברה קיימות קבוצות רבות ושונות, עם אינטרסים שונים בתחומים רבים. תפקידן של המפלגות הוא לקבץ חלק מהאינטרסים הללו (ואולי לסנן אחרים), לקדמם ולהציגם לציבור בצורה אחידה ופשוטה. בכך שהן מאחדות אינטרסים רבים תחת מטריה של אידאולוגיה מפלגתית, המפלגות חוסכות לאזרח הממוצע את הצורך לבחון את עמדתו בכל נושא ונושא על סדר היום הפוליטי, פעולה שכרוכה במאמץ שלא ניתן לצפות ממנו להשקיע (Downs, 1957). במלים אחרות, המפלגות אמורות לפשט לבוחר את המציאות הפוליטית על ידי גיבוש אידאולוגיה והצמדת התווית המפלגתית אליה.

השאלה היא מה קורה כשהמפלגות לא עושות זאת, או לא מצליחות לעשות זאת באופן מספק. אני טוען שבהיעדר קיבוץ אינטרסים על ידי המפלגות, פישוט התמונה הפוליטית נעשה דרך האישים. כשהתמונה הפוליטית מסובכת מדי, הפתרון של התמקדות בפוליטיקאים הוא מפתה במיוחד. כאמור, לתקשורת בכלל ולטלוויזיה בפרט קל יותר להציג את הפוליטיקה כסדרה של יריבויות ובריתות בין-אישיות, ולהתמקד בתכונותיהם של הפוליטיקאים ובחייהם הפרטיים במקום בעמדותיהם והחלטותיהם. כשהמפלגות מפסיקות לעזור לבוחר להבין במה הוא תומך, הוא יכול להחליט רק במי הוא תומך. כשהן לא עוזרות לו להחליט במה הוא מאמין, נשאר לו להחליט למי הוא מאמין.

האם תיאור זה מתאים למציאות הישראלית העכשווית? אני חושב שכן. ראשית, ברור שהפיצול במערכת המפלגות בישראל הוא גבוה מאוד. עוד לפני הבחירות האחרונות, ממוצע מספר המפלגות האפקטיבי (נתון המשקלל את מספר המפלגות ויחסי הכוחות ביניהן ומשמש כמדד לפיצול) בישראל היה מהגבוהים בעולם. מספר המפלגות האפקטיבי בכנסת ה-19 עומד על 7.28. לשם השוואה, מתוך 21 דמוקרטיות פרלמנטריות מבוססות, רק בלגיה (בשנות האלפיים), איטליה (שנות התשעים) וישראל בתקופת הבחירה הישירה ידעו מערכות מפוצלות יותר. אך הסיפור לא נגמר במספרים. החלוקה לימין ושמאל כלכלי אינה החלוקה לימין ושמאל מדיני, ואלה אינן חופפות ממש לחלוקות הפוליטיות בדבר השוויון בנטל, יחסי דת ומדינה או שינוי שיטת הממשל. כלומר, המפלגות לא רק שאינן מעניקות לציבור בחירה בין מספר מוגבל של "חבילות" אידאולוגיות הנוגעות למגוון הרחב של הנושאים על סדר היום אלא מסתפקות לרוב בייצוג אינטרסים צרים של קבוצות מסוימות בנושאים מעטים; הן גם משנות את מיקומן זו ביחס לזו על המפה הפוליטית כתלות בנושא המדובר. הדבר יוצר תמונה פוליטית מסובכת וקשה להבנה. כדי להבין את המפה הפוליטית ולבחור בהתאם, האזרח צריך להחליט לא רק מה עמדתו בכל אחד מהנושאים שעל סדר היום, אלא גם איזה נושא הוא החשוב לו ביותר.

מפה פוליטית מבולגנת

אדגים את המצב על ידי שימוש בנתונים של מצפן הבחירות הישראלי 2013. המצפן נבנה על ידי חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה על בסיס יישום הולנדי פופולרי, והוא לטעמי המעמיק מבין היישומים שפורסמו לקראת הבחירות והציעו לבוחר למקם עצמו ביחס לעמדות המפלגות. בשונה מיישומים אחרים, מצפן הבחירות מעניק מידע גראפי על מיקום המפלגות עצמן, גם ללא התייחסות לעמדות המשתמש, בשישה נושאי מדיניות הנחלקים לשני אשכולות – מדיני-דתי וכלכלי-חברתי. הנתונים מבוססים על מצעי המפלגות, אתרי האינטרנט שלהן והתבטאויות נציגיהן בתקשורת. לאחר איסוף הנתונים פנו החוקרים למפלגות כדי לקבל את תגובותיהן לקידוד. בכך, המצפן מספק לטעמי מקור זמין, עדכני, אמין ונוח לעמדות המפלגות בנושאים רבים.

תרשים 1 מציג את סדר המפלגות המיוצגות בכנסת ה-19, בכל אחד מששת הנושאים שבחן מצפן הבחירות. בכל נושא מסודרות המפלגות מעמדת הימין לשמאל ברצף האידיאולוגי הנושאי הספציפי. החצים מאפשרים לקורא לעקוב כיצד כל מפלגה "נעה" במיקומה היחסי מימין לשמאל במעבר מנושא לנושא. חשוב להדגיש שהתרשים מציג רק את סדר המפלגות ולא את המרחקים בין מפלגה זו לאחרת או בין המפלגות לקצוות תיאורטיים. לדוגמה, לא ניתן להסיק מהתרשים שמפלגה מסוימת היא "פי שתיים ימנית" ממפלגה אחרת, אלא רק שהיא יותר ימנית. בדומה, לא ניתן להסיק שהמפלגה השמאלית ביותר היא הכי שמאלית שאפשר, אלא רק שהיא שמאלית יותר מכל מפלגה אחרת בישראל 2013. הדבר נובע כמובן מאילוץ – אין בידיי המידע המלא – אבל לדעתי ניתן להגן על שימוש במשתנה אורדינלי (סודר) גם מבחינה תיאורטית, בכך שהדבר החיוני לבוחר בכדי להבין את המערכת הפוליטית הוא בעיקר איך המפלגות ממוקמות זו ביחס לזו – איזו ימנית יותר, איזו שמאלית יותר. כל עוד המיקום היחסי של המפלגות נשמר, התמונה הפוליטית תהיה ברורה. כאשר המיקומים משתנים המצב מסתבך, גם אם רק חלק מהמפלגות משנות את עמדותיהן והשאר נשארות עקביות.

הרושם המתקבל מתרשים 1 – בלאגן – משקף לדעתי את המציאות. בקצוות הפוליטיים עמדות המפלגות עקביות יחסית. משמאל, מרצ וחד"ש נמצאות תמיד בקצה וכמעט תמיד באותו סדר, כשחד"ש קיצונית יותר. מימין, הבית היהודי היא כמעט תמיד הסמן הימני, אם כי הדבר בולט יותר באשכול המדיני-דתי ופחות בכלכלי-חברתי. לעומת זאת, האמצע מסובך הרבה יותר. לדוגמא, המפלגות החרדיות הן לעתים בימין ולעתים במרכז (ושמאלה ממנו). יש עתיד נעה בין שמאל מתון, ימין מתון וימין קיצוני (בתחום החוק וממשל הכולל את שינוי שיטת הממשל). מגדילה לעשות התנועה, שכשמה כן היא – נעה – מהקצה השמאלי בנושא אחד (שלום ושטחים) כמעט עד הקצה הימני בנושא אחר (כלכלה ורווחה).

אפשר לטעון שהבלאגן הגראפי שנוצר בתרשים הוא תוצאה של סידור הנושאים, ושסידור אחר היה מניב תוצאה "מסודרת" יותר. לדעתי אין זה המצב. בכדי לתמוך בדעתי, אציג נתונים מספריים פשוטים. בכל אחד מששת הנושאים דירגתי כל מפלגה ביחס לאחרות, כך שהמפלגה השמאלית ביותר קיבלה את הערך 1 והמפלגה הימנית ביותר את הערך 12 (מפלגות שנמצאות לפי המצפן באותה עמדה קיבלו את אותו ערך). חשוב להדגיש שוב שמדובר בדירוג, ללא מידע על המרחקים בין המפלגות. לאחר מכן חישבתי לכל מפלגה מיקום ממוצע, כשערך גבוה יותר מסמל מיקום ימני יותר. לבסוף חישבתי את הטווח של כל מפלגה – ההפרש בין המיקום הימני ביותר שלה למיקום השמאלי ביותר שלה מבין ששת הנושאים. טבלה 1 מציגה את הנתונים. הוספתי גם ממוצעים לכל אחד מהאשכולות בנפרד.

ניתן לראות גם מהטבלה שהטווח גדול במיוחד באמצע[1] המפה הפוליטית כפי שהיא משתקפת מהממוצעים (ראוי לשים לב שבאמצע נמצאות מפלגות שמיוחסות לקצה כמו רע"מ-תע"ל, ומנגד מפלגת "מרכז" כקדימה ממוקמת בקצה הימני). המשמעות היא שככל שמתקרבים לאמצע המפה הפוליטית, יש הבדל גדול יותר במיקום היחסי של מפלגה בכל נושא מדיניות. גם בטבלה, כמו בתרשים, ניתן לראות שהטווח הגדול ביותר שייך לתנועה. אחריה נמצאות מפלגות לאו-דווקא צפויות כרע"מ-תע"ל, יש עתיד וש"ס. ראוי לציין שאין לי אמת מידה חיצונית בכדי לקבוע מהו טווח "סביר", אך גם טווח נמוך יחסית של שלושה מיקומים משמעו שמפלגה שנמצאת בנושא מסוים משמאל (או ימין) לשלוש מפלגות אחרות, נמצאת מימין (או שמאל) להן בנושא אחר. במדינות אחרות תזוזה כזו משמעה מעבר מצד אחד של הקשת הפוליטית לצד השני.

אם כן, ראינו שהמערכת המפלגתית בישראל לא רק מפוצלת אלא מסובכת מאוד. סדר המפלגות מימין לשמאל תלוי בנושא המדיניות המדובר, ומשתנה בין הנושאים גם באותו אשכול כללי. חשוב לי להדגיש שאין כאן קביעה שיפוטית על האידאולוגיה של המפלגות ועל העקיבות הפנימית של עמדותיהן. מאוד ייתכן שיש הגיון, לדוגמה, במפלגה המקדמת עמדה שמאלית-מדינית בשאלת השטחים, מיליטריסטית בשאלות מדיניות אחרות, ימנית כלכלית ומתונה מבחינה דתית. גם אם אין הגיון בשילוב מסוים, ייתכן שיש לו קהל אלקטורלי ולכן זכות קיום פוליטית. טענתי היא לא לכשל בעמדות או באידאולוגיה של המפלגות, אלא לכשל בתפקידן לפשט לציבור את סדר היום הפוליטי, להיות הגורם המארגן שהופך את הדמוקרטיה הייצוגית לאפשרית בעולם הולך ומסתבך. מפלגות ישראל לא עושות זאת מספיק טוב, בטח לא טוב כפי שעשו בעבר. לכן רק טבעי שבהיעדר גורם מארגן אחד, יצוץ גורם מארגן אחר לפוליטיקה. במקרה זה אלו הפוליטיקאים עצמם, בעיקר מנהיגי המפלגות. אדם בודד, כמו מפלגה, מאגד בדעותיו ופעולותיו עמדות בנושאים מגוונים ויוצר מראית עין של לכידות והגיון פנימי.  כמו מפלגה, אפשר לאהוד ולסמוך על המוניטין שלו ולהאציל עליו, באמצעות תמיכה בו, את הזכות לקבל החלטות בשביל הבוחר שאינו יכול או מעוניין לקבל את כל ההחלטות בעצמו. אבל הרבה יותר קשה להעניש פוליטית אדם בודד, לדרוש ממנו אחריותיות כלפי הבוחרים שלו. אדם יכול לשנות את דעתו, לעבור למפלגה אחרת, לפרוש מהפוליטיקה (זה לאו דווקא עונש), ולבוחר לא תהיה דרך להעניש אותו. אולי רק את המפלגה שלו, לפחות בשיטת הבחירות הישראלית. אבל אם המפלגות הן לא הגורם המארגן של הפוליטיקה, מה הטעם להעניש אותן?

לא רק ייצוג

יש כמה טענות שאפשר להעלות כנגד התיזה המוצעת כאן. ראשית, שהטיעונים לא מבוססים מספיק וספקולטיביים. זה נכון, אבל זה רק אומר שצריך עוד להעמיק ולחקור את הנושא. שנית, אפשר לטעון שסדר הדברים (כרונולוגית, סיבתית, הגיונית) הוא הפוך. שלא ריבוי המפלגות מביא לפרסונליזציה אלא להיפך, הפרסונליזציה והדגש על מנהיגים הוא שאיפשר ללבני ולפיד (ולפניהם לשרון) להקים מפלגות חדשות, לבנט להקים מפלגה מהעפר, ועוד. העניין הוא שפיצולי סיעות והקמת חדשות על רקע אישי היו קיימים בישראל עוד הרבה לפני עידן הפרסונליזציה, והשסעים הרבים והצולבים בוודאי לא נגרמו כתוצאה ממנה. בכל אופן, ייתכן שהדברים פועלים בשני הכיוונים, וישנו מעגל קסמים המחזק את עצמו – פרסונליזציה שיוצרת ריבוי סיעות, שמעודד פרסונליזציה וחוזר חלילה.

עוד אפשר לטעון שאמנם ישנן הרבה מפלגות בישראל, אך זה מצב תקין כי הן משקפות קבוצות ושסעים קיימים בחברה, כך שאין כאן שום כשל. תגובתי לכך היא שאם תפקידן של מפלגות דמוקרטיות היה לייצג מציאות קיימת ותו לא, לא היתה קמה מדינת ישראל ולא היה הישוב היהודי התוסס שהתקיים בשנים שלפני הקמת המדינה. ייצוג הוא רק תפקיד אחד של מפלגות, קיבוץ אינטרסים הוא תפקיד חשוב לא פחות, במיוחד בחברות משוסעות כמו בישראל. אולם, אם נתייחס פרטנית למפלגות הקיימות נראה שאין צורך בויכוח העקרוני, כי אין ספק שחלק מהמפלגות מיותרות גם כמייצגות ציבור. אני לא רואה בישראל מקור חברתי-דמוגרפי-אידאולוגי שמצדיק שלוש מפלגות מרכז ושתי מפלגות שמאל ציוניות (וסליחה לשלי יחימוביץ' על שאני קורא למפלגתה מפלגת שמאל). גם המרחק בין הליכוד-ביתנו לבית היהודי הוא לא כזה שמונע איחוד הימין הלא-חרדי למפלגה גדולה אחת (בטח אם האיחוד של הליכוד וישראל ביתנו הוא אפשרי). בפשטות, היה אפשר לצמצם ארבע מפלגות לפחות בלי בכלל לדון בנחיצות של שתי מפלגות חרדיות ושתי מפלגות וחצי ערביות.

לסיכום, טענתי המרכזית היא שמספרן הגדול של המפלגות בישראל, והעובדה שהן מסודרות באופן שונה על המפה הפוליטית בכל אחד מהנושאים הרבים שעל סדר יומה של החברה, אינם מאפשרים למפלגות להיות הגורם המארגן של הפוליטיקה כפי שהן אמורות להיות. הן פשוט מסבכות את תמונת המציאות הפוליטית במקום לפשט אותה. את תפקידן תופסים בהדרגה המנהיגים. מצב זה אינו מחויב המציאות, וניתן לקבץ את שלל האינטרסים בחברה לכדי מספר מצומצם של חלופות מפלגתיות. מצב זה גם עלול להיות בעייתי מבחינה דמוקרטית. Schattschneider (1942) אמר לפני כשבעים שנה ש"דמוקרטיה מודרנית אינה ניתנת למחשבה אלא במונחי מפלגות". הרבה דברים השתנו מאז, אבל אני מאמין שקביעתו עדיין נכונה.

מקורות

Downs, Anthony, 1957. An Economic theory of Democracy. New York: Harper Collins Publishers.

Rahat, Gideon and Tamir Sheafer, 2007. "Personalization(s) of Politics: Israel, 1949-2003", Political Communication 24(1):65-80.

Sartori, Giovanni, 2005. "Party types, Organisation and Functions", West European Politics 28(1):5-32.

Schattschneider, E. Elmer Eric, 1942. Party Government: American Government in Action. New York: Farrar and Rinehart.

Wolfsfeld, Gadi, 2004. Media and the path to peace. Cambridge, England: Cambridge University Press.

* אור טוטנאור הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

[1] השימוש במונח "אמצע" במקום "מרכז" הוא מכוון, מפני שבאחרון יש התייחסות למיקום המפלגה ביחס לקצוות אידאולוגיים תיאורטיים, בעוד שבראשון ההתייחסות היא למפלגות הקצה במערכת נתונה. לפרטים נוספים ראו מאמרי "מפלגת המרכז מתה, תחי מפלגת המרכז?" בגליון פוליטון הקודם.

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: גיליון 6 של פוליטון – ומילים ספורות על ביקור אובמה | פוליטאה

  2. בלה

    מאמר מעלה גירה של פקיד מס הכנסה עם דיפלומה.
    לא צריך תואר חוקר במכון או רשימת מקורות כדי לבסס את התזה המרעישה שבנית כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: