למה רציונאלי להצביע

מאת: רז א' שיינרמן

הייתי במעצור יצירתי, והיה יום יפה, אז יצאתי לכתוב בחוץ. חשבתי שיכול להיות מעניין לכתוב מאמר על מדוע רציונאלי ללכת להצביע. כן, דוקא אחרי הבחירות, כאשר חשש הקוראים לניגוד עניינים יורד מהפרק, ואנשים מדוכאים מתוצאות הבחירות, נראה לי כמו עיתוי מתאים, כמעט חדשני, לשוב ולדבר בסוגיה השחוקה של הסיבות ללכת להצביע. עיתוי הקריאה חשבתי, יהפוך את הדיון מקלישאתי לענייני ומעורר מחשבה.

ישנה תופעה נפוצה ומוכרת של דיכאון של אחרי בחירות. חלק מההסברים לתופעה מתמקדים בהיבט הכימי של נפילת אדרנלין כתוצאה מהירידה הפתאומית בהתלהבות והמתח ביום שאחרי הבחירות. אחרים תולים את האשמה בציניות של הפוליטיקאים בזמנים של הרכבת הממשלה, אשר מגיעה במינון גבוה ובניגוד חד ומהיר מידי להבטחות השינוי והתקווה של קמפיין הבחירות. אולי אנחנו פשוט מרגישים קצת נטושים מכך שהפוליטיקאים עזבו אותנו והתחילו לדבר זה עם זה בחדרים סגורים במקום לשתף אותנו בכל מחשבה שלהם, כפי שהיה לפני הבחירות. לנו, הפוליטולוגים, מצטרפת גם תחושה מעיקה שהנה שוב אנחנו לא מעניינים את כל חברינו שחזרו להתעייף בכל פעם שמזכירים משהו שקשור אסוציאטיבית לפוליטיקה.אולי בגלל זה היה לי במשך התקופה האחרונה מחסום יצירתי.

היה, כאמור, יום יפה של חורף ישראלי: השמש זרחה בשמיים, אין ענן באופק, ואפשר ללכת עם חולצה קצרה בחוץ. יצאתי לרחובות תל אביב והגעתי עד כיכר רבין. בכניסה לכיכר עצרתי לדקה מול האנדרטה שמסמלת את מקום הירצחו של ראש הממשלה. ישבתי על הספסל מול הכיכר ונזכרתי בחילופי דברים שהייתי עד להם לפני 17 וחצי שנים: באותו שבוע בדיוק חגגתי יום הולדת אחת עשרה. התקופה הייתה תקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, והיו שמועות על כוננות משטרתית מוגברת במרכז מחשש לפיגוע או מהומות. ראש הממשלה ושר החוץ התכוונו להגיע לנאום בעצרת למען השלום במרכז תל אביב. אחותי וחבר שלה (לימים בעלה) התכוננו להיות בקהל. אימי המודאגת ניסתה לשכנע אותה שתוותר ולא תלך לעצרת: "זה מסוכן. וממילא יהיו מלא אנשים". "אתם לא תתרמו שום דבר לכמות הקהל" הוסיף אבי. אחותי שעמדה כבר מחוץ לאוטו אמרה בנחרצות דרך החלון: "אנחנו הולכים, כי אם אנחנו לא נלך הכיכר תהיה ריקה!"

באותו ערב נרצח יצחק רבין ביורדו מבמת הנאומים מול כיכר הומה אדם. בשבוע לאחר מכן גם אמי, אבי ואני הגענו לעצרת הזיכרון העגומה באותה כיכר שבה אני יושב עכשיו וכותב.

אחותי צדקה, כמובן. המשפט שאמרה מתמצת, בלי כוונה, בצורה הטובה ביותר את הרציונאליות של פעולה אינדיווידואלית כחלק מקבוצה קולקטיבית מדומיינת. אם אנחנו לא נעשה פעולה, אז אף אחד – או ליתר דיוק עוד הרבה דומים לנו – לא יעשו את הפעולה הזו.

הבעיה של רוב התיאוריות מאסכולת "תורת המשחקים", דוגמת דילמת האסיר המפורסמת, נעוצה בדיוק בנקודת החוזק שלהן לכאורה, והיא הסבר פעולות קולקטיביות על ידי תיאור החלטות של פרטים אינדיווידואליים. בעוד שהפתרונות הם לא אחת אלגנטיים מאוד, לרוב שוכחים שהמשחק האמיתי הוא לא משחק של שני שחקנים, כי אם של רבים, אולי המונים. מסיבה זו המסקנה השגויה של רוב המשחקים הללו היא ששיתוף פעולה בעשייה קולקטיבית (כמו הצבעה) אינו רציונאלי. הסיכוי שקול אחד של אדם יחיד ישפיע על התוצאה הסופית של בחירות, למשל, הוא כל כך נמוך (למעשה בפועל אינו קיים כלל במערכות בחירות המוניות), שאין כל היגיון לטרוח לצאת מהבית ולהצביע (Downs 1957). תיאורטיקנים אחרים ניסו למתן את גזר הדין הזה ולהסביר שהצבעה היא רציונאלית לא בגלל הסיכוי לשנות את התוצאה בפועל (כי אין סיכוי כזה), אלא כי הפרט מרוויח משהו מעצם ההשתתפות בהליך ההצבעה: רצייה חברתית, הרגשה טובה של פעולה אזרחית, הזכות לקטר בחופשיות וכדומה (Riker and Ordeshook 1968). טיעונים אלה הם יפים, אך ספק אם הם מספקים באמת תשובה "רציונאלית" לאתגר ההצבעה (Aldrich 1993).

אני טוען שאין שום צורך להתחמק מהמוטיבציה המרכזית להצבעה: הצבעה היא מעשה רציונאלי משום שהיא בהחלט יכולה להשפיע על התוצאה. זאת בתנאי שנבין שההחלטה שאנחנו מקבלים איננה החלטה יחידנית כלל וכלל. אמנם אנחנו מקבלים את ההחלטה לבד, אך ההחלטה שנקבל תתרחש בו זמנית ובדיוק באותו אופן אצל רבים אחרים שדומים לנו. הקול האחד שלנו בבחירות שווה הרבה יותר מקול בודד אחד, והוא עתיד להשפיע על תוצאות הבחירות.

מחשבי ההסתברויות אומרים לנו שככול שיש פחות מצביעים במערכת בחירות, ככה הסיכוי של אדם אחד להשפיע על התוצאה הסופית עולה, ועל כן גובר הרציונאל ללכת להצביע. דבר זה עומד בסתירה לעובדות בשטח, שמראות כי אחוזי ההצבעה גבוהים יותר דווקא במערכות בחירות גדולות: בבחירות ארציות שיעור ההצבעה גבוה יותר ממערכות בחירות מקומיות, שיעור ההצבעה בבחירות ערים גבוה משיעור ההצבעה בעיירות, בפריימריז יורדים שיעורי ההצבעה, ומי מכם הלך והשתתף בבחירות לאגודת הסטודנטים?

אם כך, מדוע אנחנו פועלים בניגוד להנחות ההסתברות הרציונאלית? אני טוען שאנחנו רציונאליים הרבה יותר משנדמה. דוקא ככול שגוף הבוחרים גדול יותר, כך יש להחלטת היחיד יכולת השפעה רבה יותר על תוצאות הבחירות, זאת מפני שבמערכות בחירות גדולות גובר הסיכוי הסטטיסטי שיהיו עוד אנשים רבים שיהיו דומים לנו בדיוק במכלול השיקולים ובאופן קבלת ההחלטות.

התפיסה שאני מציג כאן מנוגדת, על פניו, לתפיסת האינדיווידואליות המודרנית. בשביל לקבל אותה צריך להתכחש למה שראינו מילדות בסרטים ובטלוויזיה, ולהכיר בכך שלמעשה איננו מיוחדים כלל. ככול שקבוצת ההשתייכות הרלוונטית גדולה יותר, כך גדל הסיכוי שתחת אותם תנאים תתקבל אותה החלטה על ידי אנשים דומים רבים. אינני חושב שהתפיסה הזו מגמדת את האדם, כי אם להיפך – היא מעצימה אותו ונותנת לאינדיווידואל אחריות עצומה שחורגת מעבר  לגופו. כל החלטה שנקבל כפרטים, כמו אם להצביע או לא ולאיזו מפלגה, עוד רבים כמונו יקבלו בדיוק את אותה החלטה. אם אחליט ברגע האחרון שלא להצביע בבחירות, עלי לקחת בחשבון שעוד רבים  הדומים לי יקבלו בדיוק את אותה החלטה. האחריות להחלטה, אם כן, מוטלת עלי לא פחות משהיא מוטלת עליהם. אם אשנה את דעתי ואלך להצביע למפלגה שאהבתי, עוד רבים כמוני ישנו את דעתם ויעשו אותו דבר. אם אני לא אלך במוצאי שבת לעצרת למען השלום בה אני תומך, עוד רבים שחושבים כמוני לא ילכו והכיכר תהיה ריקה.

אני לא אומר שכל החלטה שאני אקבל בהכרח תשפיע על תוצאות הבחירות בדיוק כפי שרציתי. אם, למשל, החלטתי להצביע למפלגה שלא צפויה לעבור את אחוז החסימה, עלי להבין שזה שעוד רבים כמוני יצביעו למפלגה הזו לא אומר ש"הרבים" הללו מספיקים על מנת להכניס אותה לפרלמנט. רבים זה יותר מאחד, אולי יותר ממאה במערכות בחירות גדולות, אבל אף אחד לא מבטיח לנו שהרבים כמונו הם אלפים או עשרות אלפים. אני יכול לדעת בודאות שההחלטה שלי לא תהיה החלטה יחידה בעולם, אך אני לא יודע כמה רבים כמוני יש. עובדה זו רק מעצימה עוד יותר את האחריות שלי בקבלת ההחלטה. לא רצוי לזלזל בהחלטה הזו ולפעול באימפולסיביות – בדיוק בגלל שלא הייתי רוצה שעוד רבים כמוני יפעלו בזלזול ואימפולסיביות.

לשם הדגמת העיקרון, ניקח לדוגמא אדם שב-2006 התלבט והתלבט ולבסוף החליט באימפולסיביות להצביע למפלגת הגמלאים, סתם כי זה משעשע או מגניב. אלא שקרה, והחלטתו התרחשה במקביל אצל עוד עשרות אלפים, והגמלאים קיבלו שבעה מנדטים בבחירות. אני בספק אם רוב המצביעים של הגמאים באותה שנה היו בוחרים מראש להעניק לגמלאים שבעה מנדטים אם הדבר היה ניתן ישירות בידם. מסופקני גם אם כל ההמונים שהפכו את "יש עתיד" למפלגה השניה בגודלה בכנסת ה-19 ממש ביום הבחירות התכוונו לכך במודע.  ההחלטה של כל אלה התקבלה בצורה אישית ביומיים-שלושה שלפני הבחירות, אצל חלקם ביום הבחירות עצמו. אך ההחלטה האינדיווידואלית הזו שהתקבלה לבד, בלי סקרים ובלי חזאים, התקבלה במקביל אצל כל כך הרבה אנשים, עד שהיו לה תוצאות מדהימות הן על הרכב הכנסת והן על חיי כולנו בשנים הקרובות (לטוב ולרע).

האחריות, אם כן, היא על כל אחד ואחת מאיתנו. אם תבחרי לא ללכת להצביע, עוד רבות כמוך לא תלכנה. אם תבחר במפלגה זעירה שלא עוברת את אחוז החסימה, אחריות בזבוז הקולות הרבים היא שלך. אם הצבעת למפלגה שחבריה העבירו חוק חשוב בכנסת, הצביעו בעד הסכם היסטורי, או הובילו בזכות ההישג האלקטוראלי שהשיגו שינויים אדירים באופי המדינה – זה בזכותך.

ההצבעה בבחירות היא לא רק זכות דמוקרטית. היא אחריות עצומה ויכולת מפעימה להשפיע על החיים של כולנו. אין פעולה רציונאלית מזו.

והשמש עדיין זורחת…

.Downs Anthony. 1957. An Economic Theory of Democracy. Harper

Riker William H. and Peter C. Ordeshook. 1968. “A Theory of the Calculus of Voting”. The American Political Science Review, 62(1) 25-42

.John H. Aldrich. "Rational Choice and Turnout". American Journal of Political Science,  37 (1) 246-278

* רז שיינרמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה.
מודעות פרסומת

  1. פינגבק: גיליון 6 של פוליטון – ומילים ספורות על ביקור אובמה | פוליטאה

  2. פינגבק: היום בפוליטאה: לקט! | פוליטאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: