יענק'לה רוטבליט – ראיון ושיר

מאת: יולי רזייב

עטיפת התקליט כך שחררתי את ירושלימהייתי בת עשר כשעליתי לארץ מסנט-פטרסבורג. פזמוניו של אהוד מנור היו המפגש הראשון והמשמעותי ביותר שלי עם השפה העברית באותה תקופה של ילדותי. שנים לאחר מכן, במהלך לימודיי האקדמיים באוניברסיטה ואחרי שעברית התנגנה לי היטב באוזן, ד"ר עדו נבו נתן לי את התקליט 'כך שחררתי את ירושלים' של יענקל'ה רוטבליט. שמעתי, הופתעתי, והמשכתי הלאה בעניין רב אל ארבע האלבומים הנוספים שלו. גיליתי עברית מדויקת וקולחת שמזמינה את השומע להעמיק במילים ולהביט אל המציאות הישראלית דרך הסמטה האבודה בה מתחדד הקשב לכל צליל והקשריו הרב-כיווניים. סמטה ירושלמית כזו זימנה לי מפגש מקרי עם רוטבליט. מתוך השיחה שהתפתחה בינינו על יצירתו והקשריה הפוליטיים והחברתיים, נוצר הראיון המובא כאן לפניכם.

__________________________________________________________________________

רחוב זמנהוף פינת אגרון, בחדר עמוס הספרים, ליד הגיטרה החשמלית והלפטופ הפתוח, מתעטף המשורר במילותיו. הוא תוהה כיצד להיות מדויק כשהתבונה מכזיבה בכל עת שנשמע קולם של המושפלים והמוכים. בפרפראזה לזבגנייב הרברט ("המסר למר קוגיטו"), המשורר האהוב עליו: "הרי בחשבון האחרון רק זה נחשב". ואם חלומות גוועו ומתו, איך יחלום חלום אחר? האם חזרנו אל הגטו שבין הים והגדר? והחגיגות בעיצומן, תעתועי הדמוקרטיה. הוא לא רוצה לעורר חשד במפלג ההסתה אבל צפויות כאן מן הסתם התפכחויות מסוימות – והעיקר מן הטפל נפרד בלי צער. לא עוד חזון לאחרית הימים, אלא חזון אחר – לשימוש עצמי בלבד.

העונה בגילוי לב לשאלותיי הוא יענק'לה רוטבליט – משורר, עיתונאי, מוזיקאי, זוכה פרס אקו"ם למפעל חיים ומחזיק בתואר עמית כבוד של בית הספר הירושלמי לקולנוע – סם שפיגל. שיריו הפופולאריים מתנגנים היטב באוזן הישראלית – בין קפה טורקי בשבתות וחגים ובימי הפרח והאהבה; ברגעים שבהם רואים רחוק, רואים שקוף ונזכרים כמה טוב שבאת הביתה, הרי לא קלה היא דרכנו. וכמובן איך אפשר בלי שיר לשלום הצץ בכל פעם שנישאות עיניים בתקווה למשהו טוב יותר. "מצד אחד היו הלהיטים", אמר רוטבליט בראיון שנתן לבן שלו לפני שנתיים ב'הארץ', "שירים שבינו לבינה, סיפורים נחמדים, בלי דעות – שירים שזמרים אחרים יעשו טוב ממני. מצד שני, יש שירים שכתבתי לעצמי. מדובר בשירים חברתיים ופוליטיים שחשוב לי לומר אותם ולא חשוב לעולם לשמוע אותם".

בשלושת העשורים האחרונים הוציא רוטבליט חמישה אלבומים שבהם כתב את עצמו ללא סייגים, העולים לנוכח כתיבת שירים עבור מבצעים אחרים. המאזין לאלבומים שלו יגלה קול ייחודי ומורכב, שאינו מפחד לזעוק את הכאב האישי או לעסוק בחברתי ובפוליטי. האלבומים של רוטבליט מזמינים את השומע לפרוץ את מחסום הפעימה של שלוש הדקות המוקצבות לשירים בתחנות הרדיו. כל שיר הוא סיפור, המבקש לחצות את הגשר הצר שבין כר הדמיון לקצירו המוחשי. אם תגלו קשב, תשמעו הדים של חווית חיים בקולו של אדם העומד לנוכח ההוויה הישראלית – הפרטית והקיבוצית –  ושר עליה בכנות נדירה ונעדרת חששות לשמה הטוב.

הפגישה עם רוטבליט זימנה עבורי הזדמנות נדירה לשיחה מרתקת על יצירתו האישית, שנוגעת בעצבים חשופים של המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית בישראל. יצירה זו חיה ופועמת באופן מוחשי, מתוך ההווה הישראלי שאליו ועליו מדבר המשורר בפנייה בלתי מתפשרת. יחד עם זאת, הלשון של רוטבליט מבטאת, במקרים רבים את הצורך בריחוק מתוך זיקה. כך נוצרת שפה חיה המשמרת בתוכה ניצוצות של אסתטיקה מופשטת, המתעלה מעל למוכר ונדוש. רוטבליט הוא יוצר מתבונן הנע בין גילוי לכיסוי – בין שפה בהירה וחדה לבין לשון ההוויה החמקנית והמתעתעת.

סיפור חייו הבוגרים מתחיל בנער הרוצה להבין את מציאותו, קורא עיתונים ושואל את עצמו על הפוליטיקה. אמא אחות, אבא פועל בניין, בית פרולטארי שבו האמינו כי הציונות תמיד תדאג לך. לך לתנועות נוער, תהיה חניך בשומר הצעיר, תצטרף לתנועת הקיבוצים, תפגוש חבר'ה, תשמע כל מדריך שעוד לא התגלח מנסה לתקוע לך את סטאלין בראש. ואל תשאל שאלות. "כשיצא החלק הראשון של האלבום הכפול 'מדינת היהודים'" (2004) אומר לי רוטבליט, "ביקרו אותי- זה נשמע לאנשים בלתי אפשרי לדבר כך על בית אבא, אמרו לי – איך אתה מעז!"

כל חבר קיבוץ פושט רגל על חרבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי

ואני אויב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית

הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש לבוש שק ואפר מהריסות ביתי

והמשורר משיח מוניס היא רמת אביב יכתוב לניו יורק טיימס על צדק פיוטי'.

('שיר ארצישראל' מתוך: 'מדינת היהודים: קטעים', 2004)

רוטבליט ניסה להזכיר לעצמו ולשמאל את מה שממאנים לגעת בו בכנות ובאורח רוח. "יהודי קטן, מסכן, מה לך ולציבוריות? לפוליטיקה? כך אמנם לימדו אותי בבית, בחינוך הציוני שקיבלתי כילד- היה צורך ללכת בתלם.

בוא נדבר על לימודיך באוניברסיטה העברית. אפיזודה קצרה?

"באופן טבעי, שאלתי את עצמי אחרי צבא – מה עושה ילד פולני טוב כדי לא ללכלך את הידיים? הולך ללמוד באוניברסיטה. ההורים רתמו את עצמם לעניין הזה וב-1965 נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים". את הבחירה בחוג להיסטוריה הכתיבה אהבת ילדות ו"בשביל ילד ששואל את עצמו על הפוליטיקה, מדע המדינה נראה לי כמשהו נפתח, זה לא גידר אותי. תלך למשפטים תהיה עורך דין, תקבל מקצוע. לא רציתי, הייתה לי את הכתיבה, את המציאות, רציתי לפגוש אנשים".

הלימודים נקטעו עם פרוץ מלחמת ששת-הימים ב-1967. רוטבליט חזר לצבא כמפקד מחלקה בגדוד 63 של חטיבת ירושלים. בקרבות על שכונת אבו-טור נפצע קשה בידו ואיבד את הרגל. בשירו- 'במקום חוברת לזכרו' כתב על התקופה ההיא: "מצחיק לחשוב הייתי מפקד מחלקה, אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה. בבית עלמין צבאי מספר גוש וחלקה, תביא את הבקבוק לכאן, הכוס שלי ריקה".

כך שחררתי את ירושלים

שנה לאחר המלחמה, הוקלט לראשונה שיר פרי עטו – 'זמר שכזה' וב-1969 להקת הנח"ל ביצעה את 'שיר לשלום' שהפך ברבות השנים להמנון הבלתי מעורער של מחנה השמאל. "באותה תקופה לא חזרתי ללימודים כי הייתי כבר עסוק בצעדיי הראשונים כעיתונאי וכותב". בין השנים 1970-73 פרסם טורים שבועיים בעיתון 'הארץ', התגורר בתל-אביב ולא חשב לחזור לירושלים. "חזרתי אליה אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון- 'כך שחררתי את ירושלים' (1978). הלכתי אל העיר העתיקה, ראיתי ילדים, מבוגרים, פני ההמון הסואן בסמטאות. באתי לסדר את הראש לשבועיים ונשארתי לתמיד".

פגשתי אותה משכילה אקדמאית יצאה לשנת שבתון

מומחית לימי הביניים במזרח התיכון (…)

זו הייתה כניעה מושלמת מי כאן כובש ומי נכבש

הארץ הייתה שלמה וכולה זבת חלב ודבש

כל יום נפתרה עוד מחלוקת ועוד בעיה נמחקה

המלחמה מתה מיתת נשיקה

מאהבת ואויבת

היא בת פליטים ואני משארית הפליטה

מלחמה ושלום באותה המיטה.

('מאהבת ואויבת', מתוך: 'מדינת היהודים: קטעים', 2004)

ברבות השנים עבר עם אשתו אורנה והילדים לשכונת אבו-טור, "לאותה אבו טור שעליה לחמתי".

סגירת מעגל?

"אני לא יודע מה קודם למה, תאמיני לי", מחייך רוטבליט.

למדת ערבית?

"כן, שם בעיר העתיקה הקשבתי לאנשים, שם למדתי ערבית". מסמטאות העיר ומגדליה ראה גם את שרידי היופי של מלכות מתה – 'זו עיר שלם השבויה בחצאיה בין השבטים הנלחמים על גווייתה' (כך כתב באלבומו השני 'מכתבים מבית רביעי', י.ר). "ביומיום אני לא חי את הפולקלור שבנה את ירושלים. אני כתבתי עליה במילים שלי בנקודות של התרחשות בחיי. לכן היא נקודת התייחסות ברורה וזה לפרקים מציב אותה בשיריי מעבר לסכסוך. אין בעיר הזו הומוגניות ולכן אי אפשר לקבוע גבול. יהודים, ערבים, נוצרים, חרדים, חילונים, פסיפס חיים-הכול מהכול."

ירושלים דורשת ממך לחיות במציאות מגוונת שמאתגרת לפעמים את האנשים הצעירים והאופטימיים

"נכון, כי כשאתה בתל אביב נוח לך לפעמים להיות ליברל עד הסוף ושמאלן נפלא כי נדמה לך שזו המציאות. אתה פה בקהילה המרופדת והנוחה שלך וההם שם, בעיר הסמלית והענייה הזו – הם רחוקים ממך. כך גם בעיני הצעירים שבאים מאופקים, משדרות, מהפריפריה – תל-אביב היא העיר הגדולה."

'עיר הסרטים לעולם לא נחה

 תמיד יש בה עוד הזדמנות בפינה

 לילה ללילה שחר לשחר

 כל שעה היא השעה הנכונה (…)

 לא כירושלים שמסחרה בנצח

 כאן על שפת הים כל עסקינו חול

 עיר ושמה גושדן עובדת רק לבצע

 כל אחד חוטף כמה שהוא יכול(…)

 עיר ושמה גושדן איננה דואגת

 המצב קשה והחשבון פשוט

 היא לבדה לחוף ימים חוגגת

 אכול ושתה כי מחר ביירות.'

('עיר ושמה גושדן', מתוך: 'מכתבים מבית רביעי', 1989)

"אף פעם לא הייתי חלק מהמילייה הזה של תל-אביב. ביומיום, אני פשוט גר בירושלים… חייתי פה, לחמתי פה, נפצעתי פה. ההיסטוריה, המיתולוגיה והמיתוס- לא זה מה שמחבר אותי. הנה למשל ביום הבחירות, אני ועלמה (הזמרת עלמה זוהר, בתו המאומצת של רוטבליט, י.ר) חזרנו מהצבעה ואז באחת הסמטאות, ככה פתאום, כל האהבה לירושלים פורצת לי…"

רוטבליט קשוב למציאות שמתנהלת מחוץ לחלון ביתו. בחודשים האחרונים היה מעורב במאבק משותף של תושבי שכונת מחנה ישראל ופעילי הגינות הקהילתיות בירושלים על שימורה של הגינה 'אור זמנהוף'. המאבק הצליח הן בגלל תושייה משותפת של הפעילים והתושבים והן בגלל שלל דמויות ציבוריות כדוגמת רוטבליט, יורם עשת ועלמה זהר אשר נרתמו כנגד הפיכת הגינה לבניין יוקרה. מינהל מקרקעי ישראל משך בינתיים את ידיו מהריסת הגינה.

מעל מגדלים תאומים ראיתי בקריסת המסחר בשוק החלומות

זו הפקת ענק של לקחים דורות של חוקרים עוד יעשו להם שמות

מצב פוסט קולוניאלי משיח סטרוקטורלי בכפר הגלובאלי אף אחד לא יכול על שלטון התאגיד

 שיר הנושא לסרט על היהודים שחזרו להיסטוריה להקים את מלכות בית דוד

 הוא נכתב בערב פורים מן הרווח הלא ברור שבין הפנים למסכה

 אתמול הייתי מלך ועכשיו אני ליצן עין אחת צוחקת ושנייה בוכה

 משוטט כמו שוטה שניתנה בידו חצי נבואה מתנת אביונים שהלכה לאיבוד

הוא מחפש אחריה ונתקע בין הרגליים שרוצות להמשיך בריקוד

('גברת קפקא', מתוך: 'מדינת היהודים-חלק ב', 2005).

אלבומיו של רוטבליט: כך שחררתי את ירושלים, הד ארצי, 1978 מכתבים מבית רביעי, הד ארצי, 1989 מדינת היהודים- קטעים, אן.אם.סי, 2004 מדינת היהודים-חלק ב', התו השמיני, 2005 צומת עלעול, היי פידליטי, 2011

ריח של מהפכה צחוק בעין הבוכה

"כשגרתי בעיר העתיקה למדתי את המרחק התודעתי בין מזרח העיר למערבה. אבל זה רק צד אחד של המטבע, הרי אנחנו עוד לא פתרנו את העניינים עם עצמנו, את עצמנו איננו מבינים". בשנת 2005, בימיה של 'ההתנתקות', פנה אליו אמנון לורד, העורך הראשי של 'מקור ראשון', בבקשה לכתוב תחקיר חדשותי על ההתנתקות. "נסעתי לגוש קטיף, כמה פעמים, הייתי בא והולך. ראיתי מקומות שאף פעם לא הייתי בהם, הכרתי אנשים וניסיתי להבין. יצאו שתי כתבות". האנשים הרימו גבה, חלקם כעסו. בעיתונים נכתב שמחבר שיר לשלום חצה את הקווים והצטרף לימין אבל רוטבליט חומק מסיווגים מעין אלה והגדרות פוליטיות נוקשות. בכתבות שפרסם סיפר את סיפורם של חיים שלמים, הנמצאים על קו הקץ. בכנות נטולת הכללות ודעות קדומות, ניסה להעביר לקוראיו את שאון הכאוס המתקרב אל פתחן של משפחות מגוש קטיף. ב-22 באפריל, חודשיים לפני מבצע 'יד לאחים', שבמהלכו פונו הישובים מחבל עזה, כתב את הדברים הבאים:

"נראה לי כי אותו מנגנון הכחשה המשמר בימים אלה את מקצת השפיות באנשי גוש קטיף הוא המנגנון המונע מתומכי הפינוי הנלהבים להפנים את גודל השבר המתגלגל לפתח, שהוא גדול הרבה יותר מסך כל המקרים הפרטיים שיכיל, אבל הוא יבוא על כל אחד מהם לחוד. כל אדם ואדם, כל משפחה ומשפחה. אלפים מהם. "יהודי לא מגרש יהודי", קוראת הסיסמה ומחטיאה. היא מדברת יהודית אל הישראלים, שמהם צריך לבקש: תהיו בני אדם. לפתח הרגע הרע הזה, גם אם, חלילה, טוב הוא בעיניכם. תהיו בני אדם."[1]

רוטבליט לא חושש לגעת בין השברים והתרועות, בחיפוש אחר אנושיות ואמפטיה. "לעתים האדם רוצה להפנות את הראש, להעמיד פנים שזה לא קורה. בעיקר מתנסחים תירוצים, משם גם נוצרת הדמוניזציה של הצד האחר בתוכנו. ובהתאמה, אותם הדברים תקפים לשני הצדדים בסכסוך היהודי -ערבי. בשנים האחרונות מאז אוסלו ואחרי אוסלו מדגישים את הדמוניזציה, את הפחד, את הניכור את ההרחקה. את ההדרה. במובן של בניית החומה, במובן של גיוס הפחד. אומרים 'הרי יש מתאבדים שמתפוצצים' לכן נבנה חיץ. אבל החיץ הזה קם עליך וכולא גם אותך במציאות של חומה שאתה לא יודע מה מעבר לה". רוטבליט לא חוסך ביקורת גם מהצד הפלסטיני: "מאז הסכמי אוסלו עם ערפאת ראיתי איך הרשות הפלסטינית מונעת דרך הפחדה את המפגש בין האנשים. ויקטור – הנגר מבית לחם הפסיק להגיע אלי לירושלים. גם המדריך הפלסטיני שהיינו יורדים איתו למדבר, הפסיק לבוא. מרקם היחסים בין ערבים ליהודים נהרס בין רגע. כל אחד הלך עם הצבא שלו. באשר אלינו, שפת המדיניות של ממשלות הימין ממשיכה להרחיק ולא להציע. ואז השפה הופכת למכשיר".

לחיץ ולגבול בין בני אדם

"כן, קחי את השפה הערבית למשל. היא נמצאת בתכנית הליבה בבתי ספר. את יכולה לבחור בה ואתה יכול שלא. מבחינה תודעתית, השפה הופכת לזניחה וניטראלית אל מול המציאות 'שלנו'. מי שלא עומד על צליליה של ערבית ואינו מבין אותה –  מגדל כלפיה ניכור.  יש דברים טובים שקורים בתחום התרגום, יהודה שנהב תרגם את ספרו של סלמאן נאטור ('היא, אני והסתיו', הקיבוץ המאוחד, 2012). תראי איזה פסיפס של שפה", מחייך רוטבליט, "שנהב שהיה שהרבני, למד וחי בארה"ב, מדבר ערבית עיראקית ומתרגם מערבית- דרוזית (ניב של ערבית, הקרוב להגיית הערבית הספרותית, י.ר)

קולה של אום כולתום על פני הנילוס

 הולך תחנונים תחנונים

 בלי להבין מילה אחת אפילו

 שוטפים גלי הלב את המונית (…)

 קולה של אום כולתום על פני מצרים

 קסמי הפרעונים עולים באוב

 המון אדם כורע על ברכיים

 לשאת תפילה מתוך אבק הרחוב

 חובקי האשפתות סבורים לבטח

 הכול גורל אשר מראש נחרץ

לילות ערב רקדניות הבטן

 עם שייחים הדורים מן המפרץ.

('קולה של אום כלתום', מתוך: צומת ע לעול, 2011)

לשפה של רוטבליט יש יכולת לחבר בין קצוות מנוגדות. הוא מדלג בין צליליה  השונים, שומע את יצחק מהמכולת השכונתית קורא בבית הכנסת בעיראקית-כורדית. מחפש את ה'עין' ו'החית' התימניות הנעלמות אצל תומר יוסף (חבר הלהקה המצליחה 'Balkan Beat-Box') ורוצה להאמין שרעיון ההשכלה הגבוהה כולל בתוכו ריבוד לשוני.  רעיון הלימודים והלמידה בכלל, לדעת רוטבליט, צריך לכלול מסד רחב של השכלה עיונית, הכוללת בתוכה לימודים קלאסיים ולימודי שפות.

ובאשר לתארים ושמות כבוד, כאשר קיבל את התואר 'עמית כבוד' של ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע, הגיב בכנות נטולת גינונים:

אני עמית כבוד

כבוד זו אפידמיה

ואלה ידידי חברי האקדמיה

בכתם הכבוד

הם נדבקו עוד לפני

כשאני קד אליהם הם קדים אלי

אתם כבר צועקים

הי תחזור מאיפה באת

מיד אני חוזר למקומי על האנדרטה

על רגל אחת לעמוד שם בבלי נוע…

('פלאפל חם לנצח', מתוך: מדינת היהודים-חלק א', 2004)

העברית של רוטבליט מקפצת מן האנדרטה, עוקפת את שירי המיינסטרים האַנַסְטֶטִים ומדלגת מעל ללשונה התפל והריק של התקינות הפוליטית. המשורר אוהב את השפה העברית אהבה כנה. כמו חייל שכותב  'דוח על העיר הנצורה' בשירו של זבגנייב הרברט: "הגנתו שרירה ותהיה קיימת עד הסוף. ואם העיר תיפול והוא יינצל –  יישא את העיר בתוכו בדרכי הגלות. הוא יהיה העיר."

ובאשר לחיי השעה – "הרופא הערבי בבית חולים ביחד עם האחות היהודייה שעלתה זה מכבר מברה"מ יטפלו בחרדי ממאה שערים. הלוואי וימצאו בכל אחד את המוזיקה הצלילית שלו".

פוליפוניה מאתגרת…

"זהו תהליך ארוך שצומח מהמציאות שלנו. היכולת לראות את השונה, את האחר, עם ובלי פוליטיקה. למרות שבמגע האנושי של שעת חולין, השפעתה מצטמצמת".

"אנחנו צועדים לקראת שינוי, כך לפחות אני מרגיש", מוסיף רוטבליט.

מה טיבו של שינוי זה לנוכח המציאות התובעת? תשובתו של המשורר מתנסחת היטב מתוך יצירתו. כשהקשבתי לראשונה לאלבומו הראשון ('כך שחררתי את ירושלים', י.ר)  המילים פתחו לי את המציאות הירושלמית מסמטאותיה של העיר שחוברה לה יחדיו על סך חלקיה הסותרים, אחרי ששת-הימים. רוטבליט הרגיש אז כהיום את עומק העבר של ירושלים, ואת "תודעת-הקץ הרוטטת בה, שחילצו מנפשו תכנים שהורדמו מאז שיעורי התנ"ך בבית-הספר ועלייתו לתורה ב-58 בחיפה האדומה" כך בהקשר נתון, תיאר אסף ענברי במאמרו 'סוף עונת החילונים' שפורסם ב'הארץ' את מפגשו עם האלבום. באלבומיו הבאים פוגשים שפה חיה, פועמת ומגיבה למציאות נתונה. יש בה צלילי קינה, צלילי התרסה מושחזים, יש בה תגובה ותשובה וגם פליאה ותהייה לנוכח ההווה והעתיד הקרוב-רחוק. יש בה הרבה מעבר למה שניסיתי להעביר כאן בראיון עם רוטבליט. מי שירצה, מוזמן לקרוא, לשמוע ולהקשיב למכלול יצירתו.  

* יולי רזייב סיימה לאחרונה תואר שני במחלקה למדע המדינה.

[1] יעקב רוטבליט, "לקראת קטיף", מקור ראשון, 22 באפריל, 2005.

מודעות פרסומת

  1. יולי, כתיבה נהדרת, מחברת ומקסימה. תודה לך! יהושע.

  2. תודה על ראיון ממלא, משני הצדדים שלו.

  3. וואוו! איזה יופי! ראיון נהדר, יולי.. רק את אשכרה מסוגלת לאתר את האיש המתאים בזמן הכל כך מתאים. סחתיין ענק! מומלץ להקשיב לכל השירים המצוטטים תוך כדי קריאה בהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: