נשמתה של ירושלים: על מה באמת מדברים בעיר?

מאת: מיכאל זיו קנת

בספרם "נשמת הערים" אבנר דה-שליט ודניאל בל (Bell) מציגים טענה כי העיר, מעבר להיותה סדרה של רחובות ואסופה של בניינים, היא בעלת אתוס אישי המאפיין אותה ותורם ליצירה והגדרת הקהיליה בקרב בני האדם החיים בה. האתוס, או האופי הייחודי, הוא למעשה ה'נשמה' אשר מגלמת בתוכה את הערכים וההשקפות כפי שהן מוכרות על ידי תושבי העיר ומזוהים כמילה נרדפת לחווית החיים בה.[1] אותה 'נשמה' מתקיימת גם בנפרד מקיומם ומחיהם של האנשים החיים בעיר, אך היא זאת אשר נותנת את המסגרת החווייתית היחודית לעיר, כלומר כיצד תושביה וזרים מבינים או מדמיינים את אופיה. יתרה מזאת, דה-שליט ובל אף מציעים שהאתוס יוצר את המסגרת הרגשית אשר מחברת בין תושבי העיר.

בדומה ללאומיות או לשייכות לקהילה דתית, האתוס, או האמונה המשותפת בייחוד של מקום המגורים, מחבר בני אדם אחד לשני בתחושה של שייכות לדבר מה גדול יותר ולכאורה על-זמני. האתוס ממלא את הצורך האנושי בשייכות לקבוצה ויוצק תוכן לצורה של הקהילה עצמה ובכך מקל על החיים בצוותא על ידי כינון בסיס משותף בין תושבי העיר. אך, בשונה מלאומיות או מדת, מסבירים בל ודה-שליט, האתוס העירוני מטבעו אינו מדיר או מילטנטי. שכן, על מנת להצטרף לקהילה העירונית כל מה שנדרש הוא מגורים בפועל, הפנמת האתוס הוא באחריות התושב בלבד, וככלל, עיר היא רק חלק מיחידה פוליטית  גדולה יותר והיא חסרה כלים לכפיית האתוס, או לדיכוי של אתוסים מתחרים. קיומה של "נשמה", ובתוך זה פעילות תקינה של מסגרת עירונית, לא מחייב הומוגניות ערכית ותרבותית של דרי העיר ועל כן ניתן לקרוא לו דבר מה שהינו מכיל ומתווסף ושבכוחו רק להוסיף ולשפר את חווית החיים בירושלים.

בעידן של גולובליזציה מואצת, האתוס של העיר הופך להיות בעל משמעות גדולה יותר בחיים החברתיים של בני האדם. בעוד שהמדינה מאבדת מיכולתה להוות גורם משמעותי בחיי היומיום של אזרחיה, העיר, מנגד, והאופן הבלתי אמצעי שחווים תושביה את החיים בה, הופכת להיות מרחב הפעולה הפוליטי היחיד בו אמצעים פוליטיים מקומיים, ויחסית פשוטים, יכולים להשפיע על קבלת ההחלטות. כמו כן, ככל שהעולם הופך ל"כפר גלובלי", בו הלאום משחק תפקיד הולך וקטן, האתוס של העיר ממלא את הוואקום שנוצר, והעדות לכך היא הדומיננטיות של העיר כבעלת אופי או כאב-טיפוס זהותי לבני אדם.

לא לכל עיר יש "נשמה", וישנם מספר גורמים שונים, שחלקם  לא מכוונים, אשר משפיעים על התפתחותו של אתוס משותף. הימצאתו של אתוס יכול להיות קשור בצורת העיר, כלומר בייחודיות המבנית של העיר, אך גם בתוכן, בתוך זה גם אירועים מכוננים ומורשת משותפת. הם יכולים להיות תוצאה של משמעות היסטורית או סמלית של העיר, כמו היותה עיר בירה או בעלת תפקיד היסטורי משמעותי,  או קיומם של מבנים אשר ייחודיים לה. כמו כן, לא כל "נשמה" היא לגיטמית, שכן אין באתוס אשר מדכא, משפיל או מדיח לאלימות כל ערך, ויש לצאת נגד "נשמות" כאלו של ערים.

במהלך הספר דה-שליט ובל מאפיינים את האתוס של מספר ערים, אשר לדעתם מחזיקים באתוסים יחודיים להם. אחת מן הערים הנחקרות היא ירושלים. ירושלים מוצגת כבעלת נשמה ייחודית, נשמה של "עיר הדת" (City of Religion), אשר מאפיינת את האירועים בה מקדמת דנא ואפילו כיום. הצגת ירושלים כעיר הדת לא מתייחס לתכלית של העיר אלא מאפיינת את הבניינים הייחודיים לירושלים, את האירועים המכוננים של העיר ואת הסיבה עבור רבים מן המבקרים להגיע אליה כקשורים להיותה עיר של דת. זאת ועוד, מבחינת התוכן של העיר, קשה שלא לקשור בין רבות מן החוויות אשר עוברות על תושבי העיר אשר קשורות ישירות להיות ירושלים עיר הדת, בין אם אלו מלחמות הדת השונות בעיר או עצם משקל ההיסטוריה אשר רובץ על כתפי תושבי העיר כולם. כמו כן, קשה שלא לראות את מיצובה של ירושלים עוד מאז ימי הישוב, לפני הקמת המדינה, כעומדת בניגוד לתל-אביב, על ההקשרים החיוביים יותר או פחות של אותה השוואה.

אך האם ייתכן מצב שדווקא ה"נשמה" של העיר תפסיק להיות ה'דבק' העירוני, תהפוך להיות כלי שרת בידי בעלי אינטרסים פוליטיים ותפגע במסגרת הדליברטיבית של תושבי העיר? באילו נסיבות, אשר לא נחזו בעיני רוחם של דה-שליט ובל, קיומה של תפיסה מוכרת של מהות העיר וייחודה תפגע ביכולת הביטוי הפרטיקולריות של תושבי העיר עצמם? מצב כזה אפשרי כאשר האתוס לא רק מנחה וממסגר את החוויות ויוצר בסיס ערכי מדומיין משותף של תושבי העיר, אלא הוא עצמו מוקצן עד כדי שהוא ופרשנותו הופכים לנושא פוליטי בפני עצמו. אז נשמת העיר, או עיוותה, הופכת לכלי פוליטי המונע שיח ודיון פוליטי אמיתי בעיר עצמה. האתוס, בהיותו מסגרת מחשבה פרשנית לחוויית החיים בעיר, הופך למסגרת הפרשנית היחידה, החוסמת כל דיון פוליטי אחר על ידי יצירת אסוציאציות סגורות והדרת קולות ופרשנויות אחרות עד כדי שכבר לא ניתן לדעת על מה באמת אנחנו מדברים.

החשיבות בקיומו של שיח פוליטי אמיתי, פתוח ונגיש לכלל חברי הקהילה הפוליטית מוצג עוד בדבריה של חנה ארנדט (Arendt) אשר מטיבה לתאר את השיח הפוליטי, והפעולה הכרוכה בו, כפעילות הבין אישית הבלתי אמצעית היחידה הנותנת ביטוי לשוויון ולריבוי האנושי – הוא המצב האנושי.[2]  כל אחד פועל ומבטא את עצמו בעזרת מילים וכך מחבר את עצמו לשאר בני אדם אך בעיקר גם מבטא את ייחודו ואת החוויה היחודית שלו. השיח הפוליטי מוצב מעבר לתהליכים הפוליטיים הפורמאלים של המוסדות הסטוטורים והוא מתקיים במרחב החברתי אשר משלים את הפוליטיקה – בחברה האזרחית ובאינטראקציה של הפרטים עצמם עם נבחרי ציבור ובעלי תפקידים ציבוריים. התובנה הזאת היא חלק מהותי ממודלים של דמוקרטיה השתתפותית המקדמים שיח פתוח ושיוויוני כתוספת למערכת היצוגית לקבלת החלטות.

במצב אנושי מעוות, ה"נשמה" של העיר ובעיקר מיתוסים הקשורים אליה יכולים להשתיק ולמנוע חברים מסוימים בקהילה, תושבים בעיר, לבטא את עצמם. אך בעיקר, האתוס יכול להפוך להיות כל כך דומיננטי בקרב מקבלי ההחלטות כמו גם בקרב חברי הקהילה עצמם עד כדי כך שהוא הופך למסך עשן לפני דיון פוליטי אמיתי על נושאי העיר והשיח הופך למשועבד לטובתו. כאשר זה קורה, והתקשורת החברתית מפסיקה להיות בלתי-אמצעית והיא הופכת להיות מוכתבת דרך קוד זר, אז, במילותיו של ז'אן ז'אק רוסו: "לעולם לא תדע עם מי יש לך עסק",[3] והתוצאה הסופית מעלימה כל אפשרות לקיומה של חברה פוליטית וחברתית ויחסים בין-אישיים אמיתיים.

דוגמא לתהליך כזה ניתן למצוא בשנים האחרונות בירושלים. במקרה הירושלמי ניתן לזהות את הדומיננטיות של מיתוס "מלחמות הדת", הסיפור המקובל בעיר, אשר השתמש במסגרת הפרשנית של האתוס, המאפיינים הייחודיים של העיר, והפך להיות נושא הדיון היחידי של הציבור היהודי בעיר. המיתוס של "התחרדות העיר" הוא כשלעצמו נושא שנדמה כי ההתמודדות עמו היא התכלית של עיריית ירושלים. אותו המיתוס הפך במשך השנים לאתוס המזוהה עם העיר עד כדי יצירת זהות אסוציאטיבית עמה. הדומיננטיות  של מיתוס התחרדות העיר הגיעה לכך שכמעט כל מהלך פוליטי ברמה העירונית מוצדק באמתלה שהוא נעשה כדי להילחם בהתחרדות העיר, מה שהופך את הדיון בהשלכות של אותם מהלכים פוליטיים אינו לגיטימי.

עיקר תפקידו של המיתוס "התחרדות העיר" הוא ביצירת מצג השווא שמא בראש סדר העדיפויות העירוני ראוי שתימצא המדיניות הדמוגרפית של העיר ובראשה המלחמה במגמות של שינוי האוכלוסייה. תחושת הדחיפות שנוצרת היא זאת שמנחה את פרנסי העיר, תחושה הדוחה כל דיון פוליטי על המשמעויות האמיתיות של ההחלטות ומסתירה אותן על ידי פגיעה באפשרות של חברים בקהילה לקחת חלק בדיון ולהציג את השפעת ההחלטות עליהם. אין בטענה הזאת בכדי לומר שהמהלכים הפוליטים אשר נעשים בירושלים אינם לגיטימיים כשלעצמם אלא שיש לתת הדעת על הפגיעה האפשרית אשר נמצאת בחובם. השיח הפוליטי הוא הכרחי על מנת שיוכלו כלל תושבי העיר להיות חברים בקהילה העירונית והנסיונות למנוע זאת מדירים מספר גדול של תושבים על ידי פגיעה באפשרות שלהם להתבטא.

עיריית ירושלים, וגורמים מסוימים הממומנים על ידה, כמו החברות הכלכליות העירוניות ועמותות הצעירים הרבות, משקיעים רבות בדימוי שמא הם עומדים נגד "כוחות" חרדים ול"טובת" צעירים חילונים. המדיניות אשר נבחרה לשם כך, היא מדיניות של מיתוג מחדש של ירושלים ושל עידוד התיישבות של אוכלוסיות מסוימות. אחד ההישגים המוצגים כדי להזין את הדימוי נמצא במהלכים ל"התחדשות" העירונית אשר יוזמת העירייה ביחס לשכונות מרכז העיר בירושלים. בדומה למרכזים עירוניים אחרים, מרכז העיר ירושלים חווה תהליך של התנוונות בו רבים מתושביו עברו להתגורר בשכונות מגורים המרוחקות ממנו ובו בזמן גם מעמדו כמרכז כלכלי התערער לאור הקמתם של קניונים ומרכזי תעשייה ומסחר. לאור הדלדלות התנועה במרכז העיר, העירייה יזמה מספר צעדים על מנת להחזיר את "החיים" לאזור. בהחלטה פוליטית, הפירוש למושג "חיים" הייתה להחזיר דווקא קונים, תיירים ובליינים למרכז העיר במקום ולא, למשל,  לפעול לפיתוח תשתיות ושירותים למטרת מגורים בשילוב המסחר. הדבר נעשה בסיוע הרשות העירונית שהוקמה לקידום מרכז העיר, כמו גם העמותות הפרטיות, אשר יש עליהן פחות פיקוח וקל להן יותר לשתף פעולה עם גורמים מסחריים, ומתרכז בתמיכה וקידום עסקים וקיבוע מעמדו של מרכז העיר במתחם בילוי.

על פניו, אין שום בעיה במידה והעירייה מפרשת "החייאת" מרחב עירוני כהפיכתו למתחם מסחרי ומבקשת להפריט את המרחב הציבורי לעמותות פרטיות ובעלי עסקים. מועצת העיר נבחרה באופן דמוקרטי וכדאי שתוכל ליישם את המדיניות שהיא רואה לנכון. עם זאת, ראוי שנדע על מה באמת מדברים וראוי שההחלטה הזאת תידון בהקשר המתאים. כחלק מהדיון ראוי לבטא את הפנים הנוספות של ההחלטה, כמו ההשלכות שלה על אלפי תושבי מרכז העיר על משפחותיהם, שבעל כורחם ובלי יכולת לבטא את מצוקתם יפגעו מהתאמת מרכז העיר לצרכי מסחר על פני מגורים. הם אלה שיש לאפשר להם לבטא את עצמם בדיון פוליטי אמיתי, כזה שלא יקטע בהצדקת המהלך כצעד למניעת התחרדות העיר.

סוגייה נוספת שבה לא נשמע קולם של אלו שיאלצו לחיות עם ההשפעות של מהלך שנכפה עליהם מלמעלה הם תושבי שכונות הפריפריה בירושלים. מתוך החרדה הקיומית, שכונות ספר "מאוימות" מקבלות תמיכה ועידוד בדמות קבוצות של צעירים חילונים ומשכילים, אשר בעזרת כסף ותמיכה ממסדית נכנסים לשכונות וקובעים בה את משכנם. אותן קבוצות של צעירים, מכל רחבי הארץ, חדורי להט אידיאולוגי להפריח את השממה הירושלמית, להציל את ירושלים מעצמה ולארגן מסיבות רחוב, רואים את עצמם כחלוצים וכמעוז האחרון והמתחדש של החילוניות הירושלמית כנגד התחרדות העיר. בלהט המיתוס קשה להאשים את אותם הצעירים בכך שהם מתעלמים מהעובדה שהם בכל זאת מצטרפים לקהילה קיימת, בעלת אתוס מגובש משל עצמה, ומההשלכות האפשריות על חיי חברי אותה קהילה, שעבורם רחובות השכונה הינם 'תבנית נוף מולדתם', ולא יעד "חלוצי" שיש לכבוש ולשנות.

מהדיון הפוליטי הזה נעדרים כמובן תושבי השכונות עצמם, אשר אין להם כלים או כוח פוליטי להתמודד עם הכוח הכלכלי והמוסדי של הקבוצות, להן יש קו ישיר ותמיכה מן העירייה עצמה המגבה אותם במשרות ובמלגות, ולהשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בשכונות שלהם. תושבי השכונות הוותיקים הם אלו אשר חווים על בשרם את נסיקת מחירי הדיור בשכונתם ואת השינוי ביחסי הכוחות בה, אך הצד הזה של הדיון נעדר לחלוטין שכן המיתוס מקבל עדיפות על החוויה האישית של התושבים עצמם. שוב, זה לגיטמי לחלוטין שהעירייה, הנבחרת באופן דמוקרטי ולה הסמכות והריבונות, תחליט להעניק עוצמה לידי קבוצות מסוימות בשכונה ולקדם שינוי באופי של שכונות כאלה ואחרות. אך ראוי שנדע על מה אנחנו באמת מדברים וראוי שכל מי אשר הינו חלק מהקהילה הנדונה יוכל להתבטא במסגרת הדיון הפוליטי.

"נשמת" העיר ירושלים היא חלק בלתי נפרד מההווי של העיר. היא זאת אשר מכילה את המגוון הגדול של קבוצות, דעות ואנשים במסגרת פוליטית אחת. יש לתת את הדעת לסכנות אשר ייתכן ואורבות עקב מניפולציה פוליטית של הזהות הירושלמית הייחודית והקצנתה לכדי חיכוך מתמיד. השיח הפוליטי בירושלים הפך רדוד ומונחה על ידי מיתוס המקבע מאבק בין קבוצות על חשבון הדיון על משמעותה של איכות חיים ועל העתיד של תושבי העיר עצמם. חלק בלתי נפרד מהמסגרת הדמוקרטית, על אחת כמה וכמה בעיר, היא הצורך לדעת על מה אנחנו באמת מדברים. כך, ייתכן ותישמר שלמות הקהילה, בעזרת הכוח החיובי של האתוס לאורך זמן, תוך שימוש בו למטרת הטבת חיי כלל חבריה. זה לגיטימי פוליטית שהעירייה תראה את עצמה כאחראית לדאוג לרווחתם של תושבי העיר הפוטנציאלים אך ראוי שגם התושבים הקיימים יקחו חלק בדיון.

* מיכאל זיו קנת הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה.

[1] Daniel Bell and Avner De-Shalit, The Spirit of Cities: Why the Identity of a City Matters in a Global Age, (Princeton: Princeton University Press, 2011)

[2] Hanna Arendt, The Human Condition, (Chicago and London, The University of Chicago Press: 1998), p. 7

[3]  ז'אן ז'אק רוסו, "מאמר על המדעים ואמניות", מתוך מאמרים (ירושלים: הוצאת ספרים על שם י.ל. מאגנס האוניברסיטה העברית, תשס"ט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: