מונופול: מסע אישי בין-תחומי

מאת: אילון ברוך

בירושלים יש תחנת רכבת פעילה, תחנת רכבת מלחה, אבל – אם להיות כנים – זה לא הקו הכי עמוס בלוח הרכבות בארץ. הרכבת מתל אביב לירושלים עושה את דרכה בעיקולי ההרים, וזמן ההגעה שלה עומד על שעה ושמונה-עשרה דקות. החודש התחלתי את שנתי השלישית בתור תושב ירושלים, אך טרם נסעתי אליה ברכבת ולו פעם אחת. זה לא סותר את העובדה שבשנתיים האחרונות ירושלים היא התחנה המרכזית בלוח הרכבות האישי שלי. תמיד כשמדברים על מסע בנקודות החיים, מדברים במונחים של רכבות דוהרות, תחנות עמוסות בריח מוכר של בית שמלווה אותנו, פרצופים של אנשים מוכרים, ומנגד –  רציפים מאוישים באנשים שטרם הכרנו אבל עומדים לעלות על הרכבת ולהתחיל איתנו את המסע. כל תחנה היא משמעותית, בין אם היא "תחנת ביניים" ליעד המקורי ובין אם היא תחנה שבה חיכינו רק שעתיים. כל תחנה משקיפה על נוף אחר, וכל תחנה מציגה מוצרים אחרים בחנות המזכרות, בהתאם לתקופה ולנסיבות. בסופו של יום, הנסיעה והתחנות, גדולות כקטנות, הן חלק בלתי נפרד מהיעד, מהמטרה, מהמסע.

בתחילת חודש ספטמבר, עם בוא החגים, מצאתי את עצמי אפוף ענני אבק שהותירה בי תקופת הבחינות של שנה ב'. זה היה מסע מפרך. לאחר כמה ימים של חזרה לשגרה התחלתי לארגן את מערכת הלימודים לשנה הבאה. קורס פה וקורס שם, והצלבה מול קורסי חובה שנותרו ומול קורסים שכדאי לקחת וקורסים שחייבים לקחת, כי החברה שמסכמת שיבצה לעצמה. בתוך כל המולת התכנון שמתי לב לכך שאני משלים תמידית למאה ועשרים נקודות זכות. "מאה ועשרים נקודות זכות? זה לא מה שצריך לכל התואר?!"  ההבנה הזו גרמה לי להתפכח לרגע: אני מתחיל שנה ג'. שנה אחרונה באוניברסיטה, שבסופה חוזרים, נוחתים, יוצאים, נופלים, כל אחד ומצבו הוא, לחיים האמיתיים שם בחוץ.

האוניברסיטה היא מסוג התחנות שעוטפות אותנו, ושאנו מגדירים תדיר כ"חממה". אני מניח שכל סטודנט יסכים כי האוניברסיטה על מכלול תפקידיה, שירותיה ומתקניה מהווה את מרכז העניינים בחיים בתקופת הלימודים לתואר. אנחנו נמצאים המון שעות בכיתות ובספריות, וכשאנחנו לא בקמפוסים אנחנו לומדים בבית, וזה רק בהיבט הלימודי. הסטטוס "סטודנט" מקפל בתוכו עולם שלם, מלא וסגור, שמי שאינו סטודנט לא ממש יכול להבין את ההוויה המוחלטת שבו. פתאום מגיע רגע ההבשלה, וגם את החממה הזו צריך לעזוב. המחשבה שבשנה הבאה בזמן הזה, לפני החגים, לא אצטרך להרכיב פזל של קורסים מתנגשים ולבחור בין "אבני פינה", הכתה בי, ונותרתי קצת קפוא ושקוע מול מערכת הרישום, תוהה לעצמי מה בדיוק אני הולך לעשות שנה הבאה.

תחילת שנה ג' היא נקודה טובה לחשוב ולהבין איך הגענו לכאן, ומה התרחש בשנתיים האחרונות במסע חיינו מעל פסגת הר הצופים. כשאנשים שואלים לפשר מעשיי בעיר הבירה (איך יכול להיות שעשיתי הגירה הפוכה מתל אביב לירושלים) ולמה דווקא האוניברסיטה העברית, אני עונה שהיה בי רצון חזק לראות מה יש מעבר לאופק של הנוף המוכר, לנסות ולחוות התרחשויות שרק ביציאה מהאזור המוגן ניתן לחוות. האופציה של מגורים בעיר שאיננה חלק מנוף ילדותי, ובנוסף ללמוד במוסד אקדמי יוקרתי כמו האוניברסיטה העברית, היו עבורי שניים במחיר אחד.

המהלך היה אתגר מפחיד ומרגש. מסע ארוך בן שלוש שנים, כשהמטרה העיקרית היא הדיפלומה, או שאולי בעצם היא לא המטרה העיקרית? בכל אופן, המסע מזרחה הוא אומנם אתגר, אך עבורי הוא לחלוטין סוג של הימור, הגרלה. כל מסע שאנו עושים אל הלא מוכר הוא כזה, מכיוון שאין אנו יודעים מה הוא טומן בחובו. אנחנו יכולים לתכנן ולהיערך למצבי קיצון, אך שום תכנון או חזרה גנרלית לא יכולים להכין אותנו למופע הבכורה בשידור החי. השנתיים האחרונות, הלא הן נוף המסע, היו מסעירות מכל הבחינות. הרגוע הפך אקזוטי, והמוכר הפך לזר. וכמה קשה שזה היה לעיתים, תמיד הזכרתי לעצמי את המטרה של המסע, אליו יצאתי ממחלף עזריאלי. ירושלים הציעה מארג חיי חברה שלא הכרתי, ושדות ירוקים ופורחים של מידע וידע אינסופי: רק תבוא, תבחר ותקרא (וחלילה אל תשכח להגיש את המטלה במועדה). במישור האישי המסע הזה הביא אותי לנקודות ממשק עם המילים "התבגרות" ו"עצמאות", כך שמעל הכל ירושלים הציעה מסע אישי בין-תחומי, שהיה תלוי בהגרלה. "ימינה או שמאלה בצומת הדרכים? או שבכלל להמשיך ישר?" את התכנון על המפה ידעתי לעשות יפה-יפה, כולל להקיף במעגל צבעוני את הסכנות בדרך ונקודות המנוחה. בידינו הכוח לבחור מסלול, לחשוב מה אנחנו מעדיפים, אך בהגרלה כמו בהגרלה, אין בידינו להשפיע על התוצאה הסופית. לפחות לא במאה אחוז שלה.

מחשבה זו, בדבר הדמיון המדהים בין החיים שלנו כאן למערכת ההגרלה הממוחשבת של הרישום לקורסים, עליה עבדתי כשהתחלתי לכתוב שורות אלו, הייתה לי להשראה. המסר הוא שאנחנו יכולים לבחור את מבנה הקורסים, את הימים והשעות שיובילו אותנו כל אחד במסלולו הוא אל היעד, אל התחנה, ואל סוף המסע. אבל ההגרלה היא שתקבע עבורנו את המערכת. היא שתקבע לנו באילו מן התחנות בקמפוס נעצור השנה במסע הנכסף אל התואר. כך היה, כך יהיה, וכך אנו מגיעים מהיום הראשון של שנה א' אל שנה ג'. בנסיעת אקספרס. בלי לשים לב. עם תחילת שנת הלימודים תשע"ג אני רואה באופק, יחד עם כל מחזור תשע"א, את התחנה שבה מסיימים את התואר. המסע המרגש והמסעיר, שהתחיל בהימור ובהגרלה עומד להסתיים, רק כדי שנוכל שוב לנשוף על קוביות המשחק, לטלטל אותן חזק בין הידיים, ולהטיל אותן כל הדרך אל ההגרלה הבאה שלנו.

שנה טובה שתהיה לנו!

 *אילון ברוך הוא סטודנט שנה ג' לתואר ראשון במדע המדינה וחינוך.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: