אותיות עשרים ושתיים – או – איך בסוף הצבעתי ג'?

מאת: רז שיינרמן ולירן הרסגור 

"חברים, ביום הזה, ביום הדין, שהוא יום הבחירות, תדרשו כולכם, יחד וכל אחד מכם, להכנס לתוך איזה בודקל'ה קטנה, ובתוך הבודקל'ה הקטנה יהיה שולחן, ועליו יהיו צטקל'ך קטנים כאלה. כל צטל'ה מסמל מפלגה מיוחדת ומסוימת. ואתם תידרשו, בעצם הרמת הצטל'ה הנכון, להפעיל ולהפוך את הרעיון הנשגב הזה של הדמוקרטיה, שהבחירות הוא אחד מהסממנים החשובים שלה, מהכוח אל הפועל…" שייקה אופיר, מערכון יום הבחירות.

כשמדברים על הצורך לשנות את שיטת הבחירות בישראל מזכירים לרוב את השיטה היחסית הקיצונית הנהוגה כאן שמובילה למספר מוגזם של מפלגות בכנסת, את אחוז החסימה, את העדר האלמנט האישי בבחירות וכיוצא בזה. אולם מעט מאוד מזכירים את רגע ההצבעה עצמו, דהיינו האופן שבו אנו מצביעים הלכה למעשה בבחירות. נכון, מדובר בנושא שולי יחסית, אולי טריוויאלי, ולא נטען ששינויו יביא למהפכה דרמטית בפוליטיקה הישראלית, ואף על פי כן כדאי לשים לב גם אליו. האם ניסיתם לחשוב פעם אם האופן שבו אנו מצביעים בכלל הגיוני? מגיעים למקום הקלפי, נרשמים אצל נציג הקלפי, מקבלים מעטפה, הולכים אל מאחורי הפרגוד, בוחרים פתק מתוך קופסא מחולקת מלאת פתקים, עליו רשומות אות אחת עד שלוש אשר לרוב מייצגות שם שונה לחלוטין מהמפלגה לה אנו רוצים להצביע, מכניסים את הפתק למעטפה שקיבלנו, סוגרים את המעטפה, יוצאים מהפרגוד ומשלשלים את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. האם לא ניתן למצוא שיטה יעילה יותר מזו? נכון, אנחנו לא מקדישים לכך מחשבה, כולנו רגילים לזה, ומי מאיתנו שהצביע יודע את הנוהל מתוך הרגל. למעשה, רובנו לוקחים את התהליך הזה כמובן מאליו, כאופן הבלעדי בו מצביעים בבחירות. אך האם כך חייב להיות?

בואו נחשוב על אחד המרכיבים הטריוויאליים ביותר בתהליך הזה: פתק ההצבעה הנפרד לכל מפלגה. בבחירות האחרונות לכנסת ה-18 התחרו לא פחות מ-33 מפלגות על מקום בכנסת. המשמעות היא שבכל קלפי וקלפי, בכל מקום בארץ, הייתה צריכה להימצא כמות פתקים זהה עבור כל אחת מ-33 המפלגות. על פי החוק ונהלי הבחירות, צריך להיות עבור כל מפלגה מספר פתקים השווה לסך כל הרשומים בפנקס הבוחרים בקלפי מסויימת, ובנוסף עוד 30% פתקים עודפים למקרה חירום (חוק הבחירות לכנסת, סעיף 77). כך, בקלפי מסויימת שבה רשומים 500 מצביעים, היו 650 פתקים עם האותיות "פק" המייצגות את מפלגת זכויות הגבר במשפחה, לצד 650 פתקים עם האותיות "מחל" המייצגות את מפלגת הליכוד. סך הכל נדרשת כמות גדולה מאוד של 21,450 פתקים עבור קלפי של 500 מצביעים בלבד. ברמה הארצית הודפסו לקראת הבחירות לכנסת ה-18 238 מיליון פתקים סך הכל עבור כ-5 מיליון בעלי זכות בחירה.

מלבד הבזבוז העצום בנייר, שרובו יושלך אחר-כך לאשפה, ישנן בעיות נוספות בשיטת הפתק המפלגתי עם כינוי האותיות. בשיטה זו צריכה כל מפלגה – בנוסף לשם המותג של עצמה – לגרום לציבור לזכור את צירוף האותיות המוזר שמייצג אותה בקלפי, כאילו שמדפסת מודרנית לא יודעת להדפיס את שם המפלגה המלא באותה יעילות. הבוחר מצידו צריך לזכור את האות כהלכה, או לפחות לזכור לחפש אותה בתוך הקלפי בפוסטר המצורף עם שמות המפלגות. חוק הבחירות גם מציע לבוחרים את האפשרות לחפש את אות המפלגה במודעות המתפרסמות על חשבון משלם המיסים בעיתונים.

אופן ההצבעה כפי שמופיע בחוק הבחירות כיום, לא השתנה מאז הנוסח הראשון של החוק ב-1956. למעשה, עד כמה שהצלחנו לחפור אחורה, אופן ההצבעה הזה שימש כבר בבחירות לאסיפת הנבחרים בתקופת היישוב. אכן, יש מפלגות ותיקות שהאותיות כבר מזוהות עמן לחלוטין, כמו "אמת" של מפלגת העבודה או "מחל" של הליכוד, אולם מפלגות חדשות, וגם מצביעים חדשים, נתקלים בבעיה זו כאשר אין קשר בין האותיות המסמנות את המפלגה בקלפי לבין שם המפלגה הרישמי, מה שמקשה על המצביעים ויוצר טעויות בהצבעה. נקח לדוגמא אזרח ותיק, שהחליט להצביע למפלגת הגימלאים. נניח והאזרח זכר ששמה של מפלגת הגימלאים בשתי מערכות הבחירות האחרונות היה "גיל". גיל-גימלאים, נשמע הגיוני. אלא מה, בקלפי עצמה הוא לא מצא פתק עם שלוש האותיות הללו. זאת, משום שעל פי החוק רק שתי רשימות שהיו בעבר בכנסת והתאחדו רשאיות לשים יותר משתי אותיות על פתק ההצבעה. אותו אזרח כן מצא פתק שעליו האות ג'. "מספיק קרוב", הוא חושב לעצמו, ושם את הפתק במעטפה. בפועל, האיש היקר שלנו הצביע למפלגת יהדות התורה. האותיות של מפלגת הגימלאים, אגב, הן "זך", כמו מרק עוף.

מודעת בחירות משנת 1949 בעיתון

כיצד זוכה כיום מפלגה חדשה באות שתייצג אותה על גבי הפתק? התשובה בחוק היא פשוטה למדי: כל הקודם זוכה. בבוקר לפני פתיחת הרישום בועדת הבחירות המרכזית נעמדים בתור נציגי המפלגות החדשות על מנת להתקבל כמה שיותר מוקדם אצל נציגי ועדת הבחירות ולזכות באות בה הם חושקים. בבחירות 2009, למשל, הגיעה בתו של אפרים סנה לילה קודם למקום הרישום על מנת להיכנס למחרת ראשונה לועדה ולרשום את כינוי מפלגתו של אביה באותיות "חי". ברם, מרגע שנבחרה רשימה לכנסת פעם אחת, האות משוייכת לה אוטומטית בכל המערכות הבאות, עד שתוותר עליה מרצון (חוק הבחירות לכנסת, סעיף 61).[1]

אופן ההצבעה בישראל, אם כן, הינו מסורבל ולעיתים מגוחך, הן עבור הבוחרים, הן עבור המפלגות והן עבור הגוף המארגן את הבחירות. הזכרנו כבר את הנזק הכלכלי והסביבתי הטמון בהדפסת מאות מיליוני פתקים קטנים שנזרקים ונערמים על מדרכות הערים ביום הבחירות ומושלכים לפח לאחר מכן, אך יש לציין גם את קלות פסילת הקולות: אם נדבקו לך שלושה פתקים אחד לשני, הפתק נקרע בקצה, הכנסת פתק שקיבלת מחוץ לאזור הבחירות והפתק היה מסומן בצורה לא חוקית וכדומה; את הכמות הקטנה של פרגודים שאפשר להציב בכל קלפי, שכן צריך לשים מאחורי כל פרגוד פתקים בכמות מספיקה לכל המפלגות, ועוד. בנוסף, הפתקים אינם מסומנים באופן מיוחד, והם מוסתרים מאחורי הפרגוד לכל אורך יום הבחירות ללא יכולת פיקוח שוטף מצד חברי ועדת הקלפי. עניין זה יוצר בעיות של זיוף, חבלה מכוונת והעלמת פתקים, מה שמצריך עבודת פיקוח אינטנסיבית מצד המפלגות עצמן ומעסיק ללא צורך את גופי אכיפת החוק ואת וועדת הבחירות המרכזית.

לא מדובר בגזירת גורל. מדובר בצורת הצבעה אחת מיני רבות, ולמעשה גם לא בנפוצה מבין השיטות. דווקא במערכות בחירות אישיות נהוגה השיטה של פתק נפרד לכל מועמד יותר מאשר בשיטות של הצבעה לרשימות. במדינות מסוימות שבהן נבחר מועמד אחד בכל מחוז בחירה נהוג לשים את שמות המועמדים על פתקים נפרדים ולבקש מהבוחרים לבחור בפתק עם שם המועמד שלהם בקלפי. בתום יום הבחירות עורמים חברי ועדת הקלפי את הפתקים על פי שמות המועמדים, והערימה הגדולה ביותר מייצגת את המנצח. ההיגיון הזה עובד פחות טוב במערכות בחירות יחסיות מרובות רשימות. בשיטה יחסית כמו זו הנהוגה בישראל הבוחרים בוחרים ברשימה של מועמדים ולא במועמד יחיד. על כן נוצר דיסונאנס בין האקט הפיזי של בחירת פתק "אישי" אחד לבין התוצאה הסופית של מתן קול לרשימה ארוכה של אנשים. הדיסונאנס הזה מתקיים בצורות הצבעה רבות, אך הוא מועצם בישראל, שבה הבוחר אפילו לא בוחר טכנית בשם המפלגה בה הוא מבקש לתמוך. כל תמיכתו מצטמצמת במובן הסמלי לאות אחת או שתיים בשפה העברית שמציינות את בחירתו.

הפורום לתיקון שיטת הממשל בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות פרופ' גידי רהט הציע תיקון מסויים לדיסונאנס זה, אשר מנסה לשקף טוב יותר את משמעות הצבעת הבוחר. על סמך נייר העמדה של הפורום, הונחה בשנה שעברה על שולחן הכנסת הצעת חוק לשינוי המבנה של פתק ההצבעה כך שיכלול, בנוסף לאות הרשימה ושם המפלגה, את שמות 20 המועמדים הראשונים בכל רשימה. פתרון זה בהחלט עשוי לשפר את מערכת היחסים שבין הבוחרים לפתק ההצבעה שלהם, ויכריח לפחות חלק מהאנשים לחשוב על רשימת המועמדים לה הם מצביעים מאחורי הפרגוד, ולא להתרכז במותג המפלגה או בעומד בראשה בלבד. יחד עם זאת, הצבעה כזו לא רק שלא תפתור את המכשולים הפרוצדוראליים ואת חוסר היעילות הטכני של תהליך ההצבעה, היא תעצים במובנים מסויימים את הבעיות הללו: במקום פתקים קטנים עם אות רשימה צריך יהיה לספק פתקים גדולים בהרבה, זאת בנוסף לתא-הצבעה שיכלול שטח מדף נכבד ביותר לכ-30 סוגי פתקים שונים עתירי אינפורמציה. ספק אם הדבר אפשרי מבחינה מעשית, ויתכן שזו אחת הסיבות לכך שהחוק תקוע ולא מתקדם בכנסת (סיבה אחרת היא הפחד התמידי של חברי הכנסת מכל שינוי, ולו הקטן ביותר, בשיטת הבחירה שהביאה אותם עצמם לכהונה).

פתק הצבעה בפורטוגל: הבוחר מתבקש לסמן משבצת אחת ליד המפלגה בה הוא תומך

קיים אופן הצבעה אחר, הרווח בעולם הדמוקרטי, והוא הצבעה באמצעות סימון. הרעיון הפשוט, שברוב המדינות הוא מובן מאליו, הוא שכל בוחר מקבל מוועדת הקלפי דף רישמי אחד, קשה לזיוף, עם חתימה של ועדת הבחירות וועדת הקלפי, שעליו מופיעים שמות כל המפלגות המתמודדות, יהיו אלה 33, 10 או 50 מפלגות. ליד כל שם מפלגה ישנו ריבוע קטן או עיגול המציין מקום לסימון. מאחורי הפרגוד מחכה לבוחר עיפרון, שבו הוא משתמש לסימון "איקס" או "וי" לצד מפלגה אחת. הבוחר מקפל את הדף לשניים, יוצא מהפרגוד ומשלשל את הדף לקלפי.

אופן הצבעה זה הוא פשוט ביותר, הן לבוחרים והן לארגון הבחירות. לבוחרים שיטה זו היא אינטואיטיבית, לא דורשת הכנה מוקדמת, וממזערת את הסיכוי לטעויות (בהנחה שהפתק מאורגן כראוי ובאופן ברור). מהגוף המארגן את הבחירות היא דורשת הערכות מוקדמת פשוטה מאוד: כל שיש לעשות לאחר עיצוב הטופס הוא הדפסתו כמספר הבוחרים בכל קלפי ועוד עודף מסויים. השיטה מאפשרת פריסת פרגודים רבים בכל קלפי, שכן כל הפתקים נמצאים אצל הועדה, ופתק אישי אחד ניתן פיזית לכל מצביע. עניין זה יביא לצמצום זמן ההצבעה וקיצור התורים, מה שיאפשר גם לצמצם את כמות הקלפיות לנפש מבלי לפגוע ביעילות הבחירות.

עבור המפלגות חוסך אופן הצבעה זה את הצורך להטמיע בקרב הבוחרים את מותג האותיות במקום את מותג המפלגה. זאת, רק בתנאי שאכן שמות המפלגות יופיעו על הפתק החדש, ואנשי ועדת הבחירות לא ימשיכו עם האותיות המייצגות רק מתוך הרגל מיושן. ייתכן מאוד שהמראה הסופי של פתק ההצבעה, כרגיל בפוליטיקה מפלגתית, יהיה נתון לויכוח חריף: יעלו שאלות חשובות כמו מה יהיה סדר המפלגות על הפתק, כמה מידע יהיה כתוב לצד שם המפלגה וכדומה. אפשר להתגבר על הבעיות הללו על ידי ויתור מראש של המפלגות על זכות עיצוב פתק הבחירה, גם בפעם הראשונה וגם בכל פעם לאחריה, לטובת צוות מקצועי ונייטרלי שתמנה ועדת הבחירות. בכל מקרה, ניתן ללמוד מניסיונן של דמוקרטיות עם שיטות רשימתיות, ולאמץ פתרונות שכבר נוסו בעבר, כמו למשל ששמות המפלגות יהיו מסודרים בסדר אקראי ואף שונה בין פתקים. אגב, אפשר לשלב בין הצעה זו לבין ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לכלול את שמות המועמדים עצמם בכל רשימה. ניתן לערוך דף הצבעה בצורה כזו שתכלול את שמות המפלגות ולצידם (או מתחתיהם) את שמות המועמדים הראשונים בכל רשימה. ראו לדוגמא, את פתק ההצבעה הענק בהולנד, שערוך בדיוק בצורה הזו וכולל את שמות רוב המועמדים בכל מפלגה[2], או את פתק ההצבעה הנקי יותר של דנמרק, שכולל מספר מצומצם של מועמדים בכל רשימה.

פתק ההצבעה המורכב של הולנד

פתק הצבעה של דנמרק, כולל מפלגות וכמה שמות ראשונים בכל רשימה

לא דיברנו על אפשרויות מודרניות יותר (ופחות) לאופן הצבעה, כמו הצבעה אלקטרונית ואלקטרונית למחצה, הצבעה אנלוגית באמצעות מכונות סימון, הצבעה באמצעות ניקוב חורים, וכמובן הצבעה אינטרנטית (או סלולארית) שכולנו יודעים שהיא העתיד – גם אם הרחוק. צריך להזכיר גם את העובדה שהיום יותר ויותר מדינות מאפשרות תהליך של הצבעה מוקדמת שבה ניתנת לבוחרים אפשרות להצביע לפני יום הבחירות באמצעות טפסים מיוחדים שנשלחים בדרך כלל בדואר. ההצבעה המוקדמת, בדומה למעטפות הכפולות של חיילים ודיפלומטים בישראל, מאפשרת לבוחרים שלא יהיו זמינים ביום הבחירות לממש את זכותם הדמוקרטית במועד שנוח להם, כאשר קולם נספר בקלפי הרלוונטית רק ביום הבחירות או לאחריו. מדובר בנושא חשוב ומעניין שמצדיק דיון נרחב בנפרד, אך נגיד רק שהנושא צובר פופולאריות מוצדקת הן נורמטיבית והן פרוצדוראלית ביותר ויותר מדינות היום, ושווה לשקול גם אותו כאשר באים לערוך שינויים בסדרי ההצבעה במדינה. בכל מקרה, נדמה שפתק הצבעה אחיד יקל מבחינה ארגונית הן על מלאכת דיגיטציה עתידית, והן על אפשרויות הצבעה מוקדמת.

קשה לשנות הרגלים, אולם הצבעה באמצעות פתקים עם אותיות אקראיות איננה גזירת גורל, והעובדה שהיא קיימת בישראל מאז הקמתה ואף לפני כן אינה מעידה על כך שזו השיטה הטובה ביותר. פשוט התרגלנו, ואנשים – ופוליטיקאים במיוחד – חוששים משינויים. אין סיבה לדבוק בשיטה ארכאית זו ללא צידוק אמיתי מלבד "זה בסך הכל עובד בסדר, למה לשנות". אנחנו סבורים כי פתק ההצבעה, בנוסף למרכיבים קריטיים יותר בשיטת הממשל, ראוי גם הוא לתשומת לבו של המחוקק.

* רז שיינרמן הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה. לירן הרסגור היא דוקטורנטית במחלקה למדע המדינה.

[1] חוק הבחירות לכנסת לא אומר דבר על התנגשות עם כינויי רשימות ברמה המקומית שגם בהן מצביעים באותיות. כך, למשל, בבחירות 2006 מצאה עצמה מפלגת קדימה במאבק על האותיות "כן" עם תנועת "צעירי ראשון לציון", שהשתמשה באותיות אלו בבחירות המקומיות ב-2003.

[2] יש לציין כי בהולנד הבוחרים יכולים לסמן גם מועמדים ספציפיים בתוך רשימה ולהקפיץ אותם מעלה בדירוג

מודעות פרסומת

  1. פינגבק: פוליטון 4, פתק ההצבעה, ועדכון בחירות (ארה"ב) קצר « פוליטאה

  2. רוניכ

    ממש מעניין, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: