סרבנות כמחאה במלחמת לבנון הראשונה

מאת: שלומית אשרי-שחף 

סרבנות גיוס היא התנגדות, עקרונית או ספציפית, לשירות צבאי, שנעשית תוך אי ציות לחוק והיא יכולה לנבוע ממניעים מצפוניים, פוליטיים ואחרים.[1] אולם, בעוד שסרבנות גיוס עקרונית היא התנגדות עקרונית לעצם השירות בצבא, סרבנות גיוס ספציפית נעשית על ידי חיילים שכן משרתים בצבא, ואף בתפקידים קרביים, אשר מסרבים לקחת חלק בשירות ספציפי (למשל סירוב לשרת בלבנון או להשתתף בהתנתקות) או למשימה ספציפית (כמו המקרה של תא"ל אלי גבע בלבנון). הסרבנות במלחמת לבנון הראשונה הייתה ספציפית – הסרבנים היו חיילים ששירתו בצבא, וחלקם גם השתתף בקרבות בלבנון בתחילת המלחמה. מניעיהם של הסרבנים היו מצפוניים ופוליטיים גם יחד.

הסרבנות הספציפית בלבנון באה לידי ביטוי לפחות בשלוש דרכים שונות. דרך אחת הייתה הסירוב של חיילים להיענות לצו הקריאה לשרת בלבנון. דרך שנייה הייתה לשרת בלבנון, אך לסרב לבצע משימה מסוימת. דוגמה לכך היא בקשתו של אל"מ אלי גבע, מח"ט שריון, לשחררו מתפקידו משום שהוא "מתנגד מבחינה מצפונית להתקפה על ביירות, העלולה לגרום להרג אזרחים רבים חפים מפשע".[2] הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף רפאל איתן (רפול), לא קיבל את בקשת גבע להמשיך להילחם כחייל אך לא כמפקד, ביטל את מינויו ושחררו מצה"ל. הדרך השלישית, שבניגוד לשתי קודמותיה לא כללה אקט של סירוב אקטיבי וכן לא הייתה עבירה על החוק (אם כי, בדומה להן, כללה מחאה מצפונית ופוליטית כנגד מדיניות ספציפית), הודגמה על ידי תא"ל עמרם מצנע, מפקד פו"ם דאז: ב-23.9.1982 הוא הודיע על פרישתו מהצבא משום ש"אין לו יותר אמון בשר הביטחון".[3] מצנע הבהיר כי מדובר במחאה פוליטית, וכי יוכל לחזור לצבא רק לאחר ששר הביטחון יתפטר. מצנע שוחרר מצה"ל וחזר אליו יותר מאוחר.

אי ציות לחוק איננו הנוהג המקובל בדמוקרטיה, שכן רוב הזמן רוב האזרחים נוטים לציית לחוק. יתר על כן, זהו מעשה מעורר מחלוקת, במיוחד במדינות דמוקרטיות-ליברליות, וזאת בשל המתח שנוצר בין ההכרה במחויבות של הפרט למצפונו, לערכיו או לאמונתו הדתית, לבין המחויבות לציית לחוק, המושתתת על ההנחה כי החוק מוצדק מעצם היות המשטר דמוקרטי.[4] לפיכך, סרבנות גיוס מעוררת שיח ציבורי.

מדוע ישראל יצאה למלחמה בלבנון ב-6.6.1982?

מתחילת שנות ה-70, רוב פעולות הטרור נגד ישראל שביצעו הארגונים הפלסטינים – ובראשם פת"ח –  תוכננו והוצאו לפועל ממפקדות בלבנון. ב-1975 פרצה מלחמת אזרחים פנים-לבנונית, שכללה מעורבות פלסטינית, סורית וישראלית גוברת והולכת בלבנון, והחריפה אף יותר את האיום הביטחוני בגבולה הצפוני של ישראל.[5] על פי החלטת ממשלת ישראל שנתקבלה ערב המלחמה, ב-5.6.1982, המטרה של "מבצע שלום הגליל" הייתה לחדור ללבנון עד לעומק של 40 ק"מ מהגבול הצפוני של ישראל, וזאת כדי להרחיק את האיום הצבאי של הארגונים הפלסטינים על יישובי הצפון.[6]

יעדי המלחמה המוגבלים זכו בתחילה לתמיכת רוב הציבור, ובכלל זה רוב המפלגות והקבוצות החוץ-פרלמנטריות, צה"ל והתקשורת.[7] הקונצנזוס בעד המלחמה החזיק מעמד בתחילתה, אף שמאפייניה – מלחמת "יש ברירה" יזומה (במובן זה שלבנון לא פתחה במהלך צבאי התקפי); מלחמה שמטרתה הייתה פתרון בעיה מדינית (עם היבט ביטחוני) בכוח צבאי; ומלחמה שמתנהלת באזורים צפופי אוכלוסין – היו שנויים במחלוקת כבר מתחילתה.[8]

השיח הציבורי שהתעורר ביחס לצדקת המלחמה היה חסר תקדים בעצמתו ובהיקפו:[9] נטען שהויכוחים היו "חסרי תקדים בהיקפם הציבורי ונלוו להם גילויים של השתתפות פוליטית בלתי שגרתית, כגון סרבנות גיוס, מחאה ואלימות פוליטית, בהיקף ובתכנים שלא נודעו כמותם במערכת הישראלית עד כה".[10] יש מחקרים הטוענים כי המחלוקת הציבורית בתקופה זו היא התופעה הפוליטית הבולטת והחשובה ביותר בהיסטוריה של ישראל וש"היקף המחלוקת היה חסר תקדים לא רק בישראל, אלא גם בהשוואה למקובל בדמוקרטיות מערביות. מספר האזרחים שהפגינו בתקופה זו בארץ היה גבוה יותר, יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית, משיעורי ההשתתפות בהפגנות נגד מלחמות אחרות בארץ ובעולם, לרבות בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם בארה"ב ובהפגנות נגד מלחמת אלג'יר בצרפת".[11]

סרבנות גיוס בזמן מלחמת לבנון הראשונה במבט היסטורי

סרבנות גיוס הייתה בישראל מאז מלחמת השחרור. נוסף על כך, היו גם ארגונים שתמכו בסרבנות, אבל סרבנות מאורגנת, שהיא גם יחסית גדולה מבחינת מספר הסרבנים וגם רבת עוצמה מבחינה תקשורתית וציבורית קבלה תאוצה במלחמת לבנון הראשונה (החשיפה התקשורתית לא העידה על תמיכת התקשורת בסרבנות).

המקרים הראשונים של סירוב לשרת בלבנון הגיעו לידיעת הציבור כאשר דובר צה"ל דיווח על כליאתם של שלושה חיילים ב-22.9.1982. הסרבנות נמשכה בקצב של כשלושה סרבנים חדשים לחודש (במאי 1983 נרשם שיא של 27 סרבנים), ובכל המלחמה היו כ-170 סרבנים.[12] שלטונות הצבא ראו בכך בעיית משמעת, ודנו את הסרבנים לתקופות מאסר שבין 14 ל-35 יום; היו סרבנים שריצו יותר מתקופת מאסר אחת.[13] ארגונים מעריכים שמספרם של הסרבנים בפועל היה גדול בהרבה (לפי הערכות אלו, על כל סרבן מוצהר היו עשרה "סרבנים אפורים"). עוד כ-3000 איש חתמו על הצהרה שפורסמה בכלי התקשורת, ולפיה אם יגויסו – יסרבו. יש לציין שהרוב המוחץ של המפלגות ושל הקבוצות החוץ-פרלמנטריות, ובמיוחד "שלום עכשיו", גינו את הסרבנות, שאותה תפס רוב רובה של החברה הישראלית כמעשה לא-לגיטימי.[14]

מה מאפיין את הויכוח על סרבנות גיוס במלחמת לבנון הראשונה?[15]

במשפט הבין-לאומי ובדיון הפילוסופי מקובלת התפיסה שלפיה בכל מלחמה יש לקיים דיון מוסרי שמתייחס לשני אספקטים: הסיבות שהניעו את המדינה לצאת למלחמה (מלחמה צודקת או לא צודקת) והאופן שבו מתנהלת המלחמה (צודק או לא צודק). שני היבטים אלו אינם תלויים זה בזה באופן לוגי – זהו המפתח לכך ששיפוט מוסרי של מלחמות הוא בעייתי – ובכל זאת יש לבחון אותם במכלול אחד.[16]

 נגד מלחמת לבנון נטענו שתי הטענות הבאות:

א. הסיבות ליציאה למלחמה: המלחמה היא מלחמת יש ברירה, יזומה, תוקפנית ולכן חורגת מהדוקטרינה הישראלית המסורתית, שלפיה צה"ל הוא צבא הגנה וישראל יוצאת רק למלחמת הגנה, כלומר למלחמה אשר נכפית עליה נגד רצונה ובאין ברירה. לכן, מלחמת לבנון היא מלחמה לא-צודקת.

ב. אופן ניהול המלחמה: מלחמת לבנון התנהלה באזורים צפופי אוכלוסין וסיכנה את חייהם של אזרחים חפים מפשע, וזאת מבלי שהדבר התחייב מצרכי המלחמה. לחימה כזו גם סיכנה במידה רבה את חיילי צה"ל – וללא צורך. הסיכון הרב של חיי אדם נחשב גם הוא לחריגה מהדוקטרינה המסורתית של צה"ל, ומכאן הטענה שמלחמת לבנון נוהלה באופן לא צודק.

הארגון העיקרי שתמך בסרבנות היה "יש גבול", שהוקם זמן קצר לפני המלחמה על-ידי קבוצת חיילי מילואים. אחת הפעולות הראשונות של "יש גבול" הייתה הפצת עצומה, שפנתה אל ראש הממשלה בבקשה לאפשר לחיילים למלא את חובת שירותם הצבאי בתחומי מדינת ישראל בלבד. בעצומה נאמר:

אל ראש הממשלה ושר הביטחון,

אנו, קצינים וחיילים בשירות המילואים פונים אליכם שלא לשלוח אותנו ללבנון, כי לא נוכל עוד!… היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית… שיקרתם לנו! דיברתם על קו הארבעים ק"מ והתכוונתם להתקרב ארבעים ק"מ מדמשק ולהיכנס לביירות… נשבענו להגן על שלומה ובטחונה של מדינת ישראל. אנו נאמנים לשבועה זאת. על-כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שירות המילואים בתחומי מדינת ישראל ולא על אדמת לבנון.[17]

הטיעון העיקרי של "יש גבול" במלחמה היה כי "מלחמה שאיננה הכרחית באופן מוחלט, איננה מוצדקת באופן מוחלט".[18] היות שמלחמת לבנון הראשונה הוגדרה – לא רק על ידי מתנגדיה, אלא גם על ידי יוזמיה – כמלחמת יש ברירה, טענה "יש גבול" שזו מלחמה לא צודקת, ומכאן מוצדק לסרב להשתתף בה. עמדת הממשלה הייתה שאמנם מדובר במלחמת יש ברירה, אבל כל עוד מטרותיה מוגבלות, גם מלחמת יש ברירה יכולה להיות צודקת. גם אם עמדת הממשלה הייתה נכונה בתחילת המלחמה, היא נעשתה לא רלוונטית ככל שהמלחמה התרחקה ממטרתה המוצהרת וישראל מצאה את עצמה הולכת ושוקעת בבוץ הלבנוני עד צוואר.


סרבנות גיוס נמשכת עד היום, ולפי הערכת ארגונים שונים, מספר הסרבנים בפועל עולה על המספרים הרשמיים שנמסרים על ידי רשויות הצבא. סרבנות הייתה, למשל, בשתי האינתיפאדות (1992-1987; 2005-2000), בתקופת הסכמי אוסלו (1995-1993), בהתנתקות (2005), במלחמת לבנון השנייה (2006), ב"עופרת יצוקה" (דצמבר 2008 וינואר 2009) ועוד. במשך הזמן נוספו גם ארגונים התומכים בסרבנות, מימין ומשמאל, כגון: "אומץ לסרב", "פרופיל חדש", "חי וקיים", "מטה חומת מגן", "חוננו", "נשים בירוק" ועוד. כמו כן, הארגומנטציה בעד ונגד סרבנות (שהצגתה מחייבת דיון אחר) נעשתה מגוונת יותר מזו שהוצגה בוויכוח על הסרבנות במלחמת לבנון הראשונה.


* שלומית אשרי-שחף היא דוקטורנטית במחלקה למדע המדינה. עבודת הדוקטור שלה עוסקת בארגומנטציה של סרבנות בישראל בשנים 2005-1982.

[1] בדיון הפילוסופי מקובל להבחין בין סרבנות מצפון ואי ציות אזרחי, אולם יש החולקים על הבחנה זו.

[2]  הארץ, 26.7.82; 28.7.82; 10.8.82.

[3]  הארץ, 24.9.82; ידיעות אחרונות, 28.9.82.

[4] על הקשר בין הדילמה של אי ציות לחוק והרעיון הדמוקרטי ראה: שלמה אבינרי, "ציות ודמוקרטיה", בתוך: בנבכי הדמוקרטיה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1990, עמ' 67-55.

[5] לתיאור מפורט של הרקע והסיבות למלחמת לבנון הראשונה ראה: גד  ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, תל-אביב, פועלים, 1992, עמ' 191-175. על המלחמה בהקשר המזרח התיכון והמעצמות ראה: אהוד יערי וזאב שיף, מלחמת שולל, ירושלים, שוקן, 1984.

[6]  מתוך החלטת הממשלה מ-5.6.1982. ראה: שנתון הממשלה (תשמ"ג), ע' 17; הודעת הממשלה לכנסת, 6.6.1982, דברי הכנסת, כרך 94, עע. 2747-2735.

[7] גד ברזילי, שם, ע' 175.

[8] שם, ע' 194.

[9] ברזילי, שם; שיף ויערי, שם.

[10] שם, שם.

[11] ברזילי, שם עמ' 217-204.

[12] המספרים מתייחסים רק לסרבנים שישבו בכלא, ואינם כוללים את ה"סרבנות האפורה": למשל, חיילים שהסדירו את אי שרותם בלבנון עם מפקדיהם הישירים ביחידות. ראה: רות לין, "סרבנות מטעמי מצפון – מדוע דווקא במלחמת לבנון?", עיונים בחינוך, ינואר 1989, 49/50, ע' 49.

[13] ברזילי, שם.

[14] ברזילי, שם. וגם: לין, שם; דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה, תל-אביב, עם עובד, 1990, ע' 196; יוסי שריד, הארץ, 2.1.86.

[15] ניתן לסווג את הארגומנטציה בעד ונגד סרבנות במלחמת לבנון הראשונה לחמישה סוגים ראשיים של טיעונים: טיעונים דמוקרטיים, ליברליים, טיעוני לגיטימציה, טיעוני אחראיות וטיעון הקונצנזוס.

[16] מייקל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, תל-אביב, עם עובד, 1984, ע' 31.

[17] ישי מנוחין, גבול הציות,  תל-אביב, סינסנים, 1985, ע' 175.

[18] מנוחין, שם, ע' 8.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: