דוקטו-רק בחו"ל?

מאת: עומר יעיר

נדמה שמעטים במחלקה למדע המדינה מודעים למעין-דרמה שהתרחשה במסדרונות המחלקה בחודשים פברואר-מרץ השנה. בתקופה זו תלמידי מחקר רבים במחלקה קיבלו תשובות מאוניברסיטאות שונות בחו"ל לגבי קבלתם ללימודי דוקטורט. לאחר שהגיעו התשובות האחרונות ושקע האבק, התברר שהשנה לא פחות משמונה תלמידי מחקר במחלקה – כאלו הנמצאים במהלך לימודי תואר שני מחקרי או שסיימו במהלך התקופה האחרונה את תזת המוסמך שלהם – התקבלו ללימודי דוקטורט בחו"ל, כולם עם מלגת לימודים מלאה (שישה לאוניברסיטאות בארצות הברית, אחד בבריטניה ואחד בקנדה). לשם השוואה, בשנה הקודמת התקבלו ללימודי דוקטורט בחו"ל שני תלמידי מחקר (רק אחד מהם עם מלגה מלאה) וגם בשנה שלפני-כן התקבלו שניים, כך שנדמה כי תופעה של שמונה תלמידי מחקר המתקבלים לדוקטורט בחו"ל היא חריגה במחלקה, ואולי אף בפקולטה.[1]

נשאלת השאלה: מה מוביל כל כך הרבה תלמידי מחקר, חלקם נשואים ואף עם ילדים, להחליט לעזוב את הארץ לתקופה של כחמש שנים לטובת לימודי דוקטורט בחו"ל? מה יש שם שאין כאן? בכדי לנסות לענות על שאלות אלו ערכתי ראיונות עם מספר תלמידי מחקר שהתקבלו ללימודי דוקטורט בחו"ל (להלן 'המתקבלים'), מהם עולה ביקורת רבה אודות מסלול הדוקטורט הקיים כיום במחלקה. לאור ביקורת זו ערכתי ראיון גם עם פרופ' ראובן חזן, יועץ המחלקה לתלמידי דוקטורט וראש המחלקה הבא. בראיון זה עונה פרופ' חזן לביקורת שהעלו המתקבלים, ומציג מסלול חדש וייחודי, אשר נועד לשפר את הכשרת תלמידי המחקר במחלקה, וייכנס לתוקף החל משנת הלימודים הקרובה.

בנקודה זו יש לציין כי אף על פי שרוב הכתבה עוסקת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, הרי שאין לנתק את הדברים הנאמרים כאן מאופן הכשרת תלמידי המחקר בפקולטות שונות באוניברסיטאות המחקר בישראל, במיוחד במדעי החברה והרוח; כפי שגם נראה בהמשך, ישנם ויכוחים ודיונים רבים אודות סוגייה זו באקדמיה הישראלית, וראוי לבחון את המתרחש במחלקה למדע המדינה תוך התייחסות למתרחש בכלל אוניברסיטאות המחקר בישראל.

דברי המתקבלים לחו"ל – או 'מה שווה דוקטורט בארץ?'

מדוע משקיעים תלמידי מחקר מצוינים כל-כך הרבה זמן וכסף בהרשמה ללימודי דוקטורט בחו"ל, כאשר גם באוניברסיטה העברית, כמו גם באוניברסיטאות אחרות בישראל, קיים מסלול להכשרת דוקטורנטים למדע המדינה? מה יש שם שאין כאן? כדי לברר זאת ראיינתי חמישה מתקבלים ומתקבלות (הראיונות נערכו תוך הבטחה לאנונימיות, על כן דבריהם יוצגו לשם הנוחות בלשון זכר) באמצעות מספר שאלות זהות. באופן כללי ניתן לומר כי מהתשובות עולה תמונה עגומה למדי ביחס למסלול הדוקטורט הנוכחי במחלקה למדע המדינה.

ראשית, כל המתקבלים ציינו כי הם רואים עצמם חוזרים לישראל לאחר הדוקטורט ועובדים כחוקרים ומרצים באקדמיה הישראלית, כשחלק מהם ציינו בד בבד כי הם אינם פוסלים עבודה במסגרת אקדמית בחו"ל. בשאלה הראשונה נשאלו המתקבלים מדוע החליטו לעשות דוקטורט בחו"ל ולא בישראל. בתשובותיהם בלטו שלוש נקודות מרכזיות, שמכולן עולה יחס שלילי כלפי ההכשרה הנוכחית של דוקטורנטים במחלקה. הנקודה הראשונה נוגעת באיכות ההכשרה האקדמית. חלק מהמתקבלים ציינו כי לדעתם איכות ההכשרה במסלול הדוקטורט באוניברסיטאות בחו"ל הינה גבוהה יותר, ושהסטודנטים אשר ילמדו איתם במסלול זה הינם איכותיים יותר מאשר במסלול הלימודים כאן בישראל. באופן כללי, מרבית המתקבלים ציינו כי הם מאמינים שמהלימודים בחו"ל הם יצאו מוכנים יותר לעבודה כחוקרים באקדמיה מאשר כאן.

הנקודה השנייה נוגעת לתמיכה המערכתית בהכשרת הדוקטורנטים. המתקבלים ציינו כי לטעמם ישנן בעיות רבות במערכת אשר אמורה לתמוך בהליך ההכשרה שלהם. אחת הבעיות המרכזיות לפי חלק מהמתקבלים היא היעדר המימון לדוקטורנטים, כאשר חלק לא מבוטל מלימודי הדוקטורט מוקדש לא ללימוד והתקדמות במחקר אלא להשגת מימון ומלגות. בנוסף, בשל העלויות הגבוהות של העסקת דוקטורנטים, המחלקה מעסיקה דוקטורנטים מעטים ולפיכך גם קשה לקבל משרת מתרגל כדוקטורנט במחלקה. לדבריהם, המחלקה, בדומה למחלקות אחרות באוניברסיטה, מקבלת ללימודים דוקטורנטים רבים אך לא מתחייבת לממן את לימודיהם, כך שהדוקטורט הופך ל"מלחמה על מימון", וזאת עוד לפני שהדוקטורנט מתחיל לעבוד על הדיסרטציה שלו. זאת, בניגוד למצב באוניברסיטאות בחו"ל בהן ישנו ביטחון כלכלי במהלך הלימודים ותקופת הלימודים מוקדשת אך ורק ללימודים.

בנוסף, המתקבלים מציינים שבלימודי הדוקטורט בחו"ל ישנו מסלול לימודים מובנה ואילו בארץ אין מסלול הכשרה ייעודי לדוקטורנטים. לדבריהם, הדבר פוגע ברמת ההכשרה, הן משום שהמערכת כולה איננה מקדישה תשומת לב מספקת לדוקטורנטים שלה והן משום שהסטודנטים מרגישים שהם נלחמים על תשומת הלב האישית של המנחים בדוקטורט. לבסוף, היו שציינו כי העובדה שרוב קורסי הבחירה לתואר שני מיועדים לסטודנטים במסלול המחקרי והלא-מחקרי גם יחד, מביאה לכך שבחלק מהשיעורים הללו אין מספיק התייחסות להיבטים מחקריים ברמה מתקדמת. כל אלו הובילו חלק מהמתקבלים להרגשה לפיה הם לא ימצו את הפוטנציאל האקדמי שלהם בלימודים בישראל. אחד המתקבלים אף ציין שהוא אמנם מרגיש שמלמדים אותו מרצים ברמה הגבוהה ביותר, אך מסלול ההכשרה כאן לא מאפשר לאותם מרצים להפוך אותנו, תלמידי המחקר, לטובים כמוהם.

הנקודה השלישית והאחרונה נוגעת לאפשרויות התעסוקה העתידיות של אותם מתקבלים. בעיני כל המתקבלים תואר דוקטור מחו"ל נתפש כמעניק יתרון תעסוקתי משמעותי בקבלת משרה במוסדות אקדמיים בישראל, והיו שציינו כי הם מרגישים שאם יעשו דוקטורט בארץ אין להם סיכוי לקבל משרה באקדמיה הישראלית – או לפחות לא באוניברסיטאות המחקר בישראל. לדברי חלק מהם, ישנה תחרות קשה על משרות באקדמיה הישראלית והם חשים שאם הם יתמודדו על משרה באקדמיה מול מישהו שעשה דוקטורט בחו"ל, אין להם סיכוי להתקבל היות ודוקטורט בחו"ל "נחשב יותר" ו-"נראה טוב יותר". אין ספק שמדובר בנקודה חשובה מאוד מבחינת המתקבלים: מבין כל הנקודות שהועלו, זוהי הנקודה היחידה שכולם ציינו כחשובה בעיניהם, והיה מי שאף ציין שזוהי הסיבה היחידה שבגינה הוא נוסע לעשות דוקטורט בחו"ל. חלק מהמתקבלים אף ציינו שהיו מרצים שאמרו להם כי 'חו"ל זהו המקום לעשות בו דוקטורט' [ב'חו"ל' הכוונה היא ככל הנראה לאוניברסיטאות בארצות הברית, קנדה או בריטניה – ע.י], וחלק אף ציינו כי לדעתם המרצים במחלקה מכבדים הרבה יותר תואר מחו"ל.

השאלה השנייה שנשאלו המתקבלים בחנה האם יש משהו באקדמיה הישראלית אשר היה עשוי להשאיר אותם כאן, הווה אומר, לעשות דוקטורט בישראל. התשובות התחלקו לשניים: היו שציינו שאין שום דבר שהיה משאיר אותם כאן, וזאת בעיקר משום שלהבנתם אי אפשר להשיג משרה באוניברסיטאות המחקר בישראל בלי דוקטורט בחו"ל; מנגד, היו שציינו שייתכן שהיו עושים דוקטורט בארץ, במידה והייתה כאן תוכנית טובה ומגובשת יותר להכשרת הדוקטורנטים. אחד המתקבלים אף ציין שבמידה והייתה קיימת תוכנית שכזו ייתכן שהוא אפילו לא היה חושב להגיש בקשות ללימודים בחו"ל.

מן הדברים הללו עולה תמונה עגומה למדי ביחס למסלול הנוכחי של הכשרת דוקטורנטים במחלקה. אמת, במידה רבה אין זה הוגן להאשים את המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בכך שאיכות ההכשרה בה נתפשת כפחות טובה מאשר זו של המחלקות למדע המדינה באוניברסיטאות העילית בארצות הברית ובאנגליה, וזאת משום שאוניברסיטאות אלו, בעיקר האמריקאיות, נחשבות למקום בו נעשה כיום המחקר המשמעותי והפורה ביותר במדעי החברה בכלל ובדיסציפלינה של מדע המדינה בפרט. בנוסף, לאוניברסיטה העברית קשה מאד להתחרות במשאבים שקיימים באוניברסיטאות עילית אלו, ואין ספק שמכלול הגורמים הללו משפיע על איכות ההכשרה בתארים המתקדמים. ועדיין, מהדברים לעיל עולה כי המתקבלים מתייחסים באופן די שלילי למסלול הכשרת תלמידי המחקר הנוכחי במחלקה, ומדבריהם אף נדמה שיחס זה נסמך, לפחות במידה מסוימת, על ההמלצה של חלק מהמרצים במחלקה שלא לעשות דוקטורט בישראל אלא בחו"ל.

לאור הדברים הללו עולה השאלה: אם תלמידי מחקר, מהטובים במחלקה, חושבים שדוקטורט בישראל איננו איכותי מספיק ולא יאפשר להם להתקבל בעתיד כחוקרים במחלקות למדע המדינה באוניברסיטאות המחקר בישראל, ויותר מזה – אם כך חושבים גם חלק מהמרצים במחלקה, אשר אמונים במידה רבה על אותה תוכנית ההכשרה – מהו ערכו של תואר הדוקטור המוענק כיום במחלקה מבחינת הקריירה של הדוקטורנטים? האומנם, כפי שטען בפניי אחד מתלמידי המחקר במחלקה, המחלקה לא לוקחת ברצינות את הדוקטורנטים שלה עצמה?

ראוי לציין כי הסוגיות והתהיות הללו אינן נחלתה הבלעדית של המחלקה למדע המדינה בעברית, וכפי שנראה בהמשך, נדמה שמחלקה זו היא מהבודדות נכון להיום שפועלת בכדי לשפר את הכשרת הדוקטורנטים שלה. ביקורות דומות נשמעות גם במחלקות אחרות באוניברסיטאות השונות, ומתקיימים דיונים רבים בקרב מרצים ודוקטורנטים אודות סוגיות אלו. כדוגמא לכך ניתן לציין את המאמר שפורסם ב"פקפוק" ע"י אדם קלין אורון (אשר הגיש לאחרונה את הדוקטורט שלו במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית) ומתאר את הקשיים שעבר בלימודי הדוקטורט שלו. מאמר זה גרר תגובות רבות של דוקטורנטים מאוניברסיטאות שונות בארץ, אשר  העלו ביקורות רבות אודות הכשרת הדוקטורנטים בישראל, כולל חלק מאלה שצוינו כאן. על כן יש לראות את הביקורות שהשמיעו המתקבלים אודות מסלול הכשרת הדוקטורנטים במחלקה למדע המדינה כחלק מתופעה כוללת יותר אשר אינה מייחדת את המחלקה שלנו.

תגובת המחלקה

מהי תגובתה של המחלקה לגבי סוגיות אלו ואודות הביקורת שהשמיעו המתקבלים על מסלול הכשרת הדוקטורנטים במחלקה? בכדי לברר זאת ערכתי שיחה עם פרופ' ראובן חזן, יועץ המחלקה לתלמידי דוקטורט וראש המחלקה הבא.

ראשית, בתשובה לשאלתי האם קבלתם של שמונה תלמידי מחקר באותה השנה ללימודי דוקטורט בחו"ל מהווה תופעה חריגה, ציין פרופ' חזן שאין לו נתונים על כך, אך למיטב הבנתו כנראה שזו איננה תופעה חריגה אלא תופעה טבעית. כמו כן, הוא מציע שבמקום להסתכל על חצי הכוס הריקה, מוטב להסתכל על חצי הכוס המלאה: "תראה לי עוד מחלקה למדע המדינה בארץ שמסוגלת להכשיר סטודנטים ברמה כה גבוהה, כך שכל-כך הרבה מהם מתקבלים ללימודי דוקטורט בחו"ל בשנה אחת", הוא מבקש, ומוסיף שאם כל-כך הרבה תלמידי מחקר הצליחו להתקבל לחו"ל, ועוד עם מלגה מלאה, הרי שזה מעיד על כך שהמחלקה הצליחה בהכשרה שלהם.

בנוגע לשאלות הבוערות והקשות יותר, הרי שפרופ' חזן מציג את הדברים באופן שונה במידה רבה מדבריהם של המתקבלים לחו"ל, גם אם נדמה שהוא מסכים עם חלק מהטענות הנשמעות כנגד מסלול הדוקטורט הקיים. לדבריו, המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית היא מחלקה מעולה, והוא ממשיך ומסביר כי יש אוניברסיטאות שעימן המחלקה לא מסוגלת להתחרות – הן מבחינת היכולות הפיננסיות שלהן והמשאבים שהן משקיעות בתלמידי המחקר שלהם, והן מבחינת סגל המרצים בתחומים שונים בדיסציפלינה. הדבר נכון במיוחד בהשוואה למחלקות באוניברסיטאות אחרות, בהן התקבצו הטובים ביותר בתחומי מחקר מסוימים. עם זאת, הוא מסביר כי ישנם תחומים בדיסציפלינה בהם המחלקה היא טובה מאוד. לדבריו, בתחום של בחירות, למשל, יש במחלקה מומחים עולמיים, ולמי שרוצה לעשות דוקטורט בנושא זה וללמוד אצל הטובים ביותר אין באמת סיבה לעזוב לחו"ל.

בנוגע לשאלת העתיד התעסוקתי של אלו שעשו בעבר ועושים כעת דוקטורט במחלקה, פרופ' חזן רוצה להדגיש את הנקודה הבאה: התפישה לפיה אפשר לחזור וללמד במחלקה רק אם עשית דוקטורט בחו"ל הינה מיתוס, ובכוונתו לנפץ מיתוס זה. הוא מדגיש כי דוקטורט בחו"ל איננו תנאי מקדים לקבלה כחבר סגל במחלקה למדע המדינה, ומסביר כי המרצים במחלקה אשר אמונים על קבלת המרצים החדשים למחלקה לא מעדיפים באופן אוטומטי אדם שעשה דוקטורט בחו"ל על פני אדם שעשה דוקטורט בארץ. בנוסף, הוא מונה מספר חברי סגל במחלקה אשר עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטה העברית, ביניהם ראש המחלקה הנוכחי, פרופ' מריו שניידר, ומציין מספר שמות של מרצים אשר התקבלו בשנים האחרונות למחלקה לאחר שעשו בה דוקטורט. לדבריו, אין אוניברסיטה בעולם ש'סיפקה' יותר מרצים למחלקה מאשר האוניברסיטה העברית.[2]

אם כך הדבר, מה גורם לתחושה בקרב המתקבלים לחו"ל שאין להם סיכוי להתקבל כחברי סגל בארץ אם לא יעשו דוקטורט בחו"ל? אציע לכך שני הסברים אפשריים שייתכן ומשלימים זה את זה. ראשית, העובדות מראות כי בשנת 2002 התקבלו למחלקה לא פחות משלושה חברי סגל אשר עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטה העברית, אך מאז אותה שנה התקבלו למחלקה 12 חברי סגל, כאשר רק שניים מתוכם עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטאות בישראל (אחד בעברית ואחד בחיפה). לפיכך, בהחלט ייתכן שהמתקבלים מרגישים שזהו הלך הרוח הנוכחי במחלקה – העדפה לאלו שעושים דוקטורט בחו"ל. בנוסף, חלק מחברי הסגל עצמם ממליצים ודוחפים ללמוד בחו"ל, דבר המוביל סטודנטים המתלבטים היכן לעשות דוקטורט לכדי תפישה כי חברי הסגל עצמם, אלו אשר יקבלו אותם בעתיד למחלקה כמרצים, לא מעריכים יתר על המידה את לימודי הדוקטורט במחלקה, או בישראל באופן כללי. לאור הדברים הללו, ואולי גם לאור המיעוט היחסי של חברי סגל במחלקה אשר עשו דוקטורט בישראל,[3] הרי שגם אם מבחינה עובדתית אין עוד אוניברסיטה בעולם שסיפקה יותר מרצים למחלקה מאשר המחלקה שלנו, וגם אם אלו האמונים על קבלת המרצים למחלקה אינם מעדיפים באופן אוטומטי תואר דוקטור מאוניברסיטה נחשבת בחו"ל על פני תואר דומה מהאוניברסיטה העברית, הרי שנדמה שניתן להבין מדוע רוֹוח אותו מיתוס בקרב המתקבלים לפיו קשה עד בלתי אפשרי להתקבל כמרצה במחלקה בלי דוקטורט מחו"ל.

לדברי פרופ' חזן, המחלקה מודעת לכך שישנם משתנים שלא פועלים לטובת תלמידי המחקר במחלקה – תואר המוסמך הוא ארוך, הדוקטורט נתפש כמרוץ ארוך ומייגע, ישנו מחסור במימון וכיוצא בזה. מכלול משתנים זה מכביד מאד על הדוקטורנט, אשר אינו מקבל את התמיכה הניתנת לדוקטורנטים במקומות אחרים. לכן החליטה המחלקה (בשיתוף עם המחלקה ליחסים בין-לאומיים) לשנות את תוכנית הכשרת הדוקטורנטים שלה, כמו גם את תוכנית המוסמך המחקרי שלה. פרופ' חזן מסביר כי לפני מספר שבועות אושרה במחלקה הוצאתה לפועל של תוכנית חדשנית, שאין כדוגמתה באקדמיה הישראלית. זוהי תוכנית ללימודי מחקר המשלבת תואר שני ושלישי ומלווה במלגות. התוכנית מיועדת למצטיינים מקרב מסיימי תואר ראשון, והיא תהיה דומה למסלול ההכשרה האמריקאי (ה-Graduate School). התכנית תהיה אינטנסיבית וממוקדת, כאשר הסטודנטים יִיתמכו על-ידי משרות תרגול ומשרות מחקר ורובם יקבלו מלגות קיום. לדברי פרופ' חזן, זו תהיה תוכנית קטנה, שבה בכל שנה ייקחו חלק רק כ-5-6 סטודנטים מובחרים, בכפוף למגבלות אדמיניסטרטיביות וכספיות שונות. פרופ' חזן מדגיש כי תוכנית זו תאפשר לסטודנטים המצטיינים לסיים תואר מוסמך (כולל תזת מוסמך) ודוקטורט תוך חמש שנים, תוך כדי שהם מקבלים משכורת ומלגה שיאפשרו להם להתמקד בלימודים.[4] במקביל, יימשכו המסלולים הקיימים של דוקטורט כמו גם תואר שני מחקרי (הכולל תזה) ולא-מחקרי.

אופטימיות זהירה?

אמת, לא סביר שהפעלת תוכנית ללימודי מחקר המשלבת תואר שני ושלישי ומלוּוה במלגות תפתור בטווח הקרוב את כל הבעיות הקיימות כיום בתוכניות הנוכחיות להכשרת תלמידי מחקר. סטודנטים שהחלו כבר ללמוד (ואלו אשר ילמדו בעתיד) במסלולים ה'רגילים' של המוסמך המחקרי או הדוקטורט יקבלו הכשרה דומה לזו שניתנת כיום, ואף ייתכן שעצם הפעלת התוכנית תיצור מעין 'מִדרג' בקרב תלמידי המחקר שעלול להוביל להשקעה מועטה יותר מצד המחלקה וחברי הסגל בתלמידי המחקר ה'רגילים'. אך למרות סוגיות אלו, שראוי לבחון גם אותן, ניתן לקוות שהמחלקה נערכת באופן הולם להפעלת התוכנית, אשר מהווה שינוי כמעט-מהפכני ובהחלט מעידה על רצון אמיתי לשפר את איכות ההכשרה של תלמידי מחקר במחלקה.

עוד מוקדם לדעת האם התכנית תצליח, אך נדמה לי שאחד ממבחניה החשובים של התוכנית אם היא תיתפש בעתיד כמתאימה להכשרת דוקטורנטים בקרב תלמידי מחקר ומרצים – מהמחלקה ומאוניברסיטאות אחרות. נמתין ונראה האם תלמידי מחקר מכל הארץ יתפשו את התוכנית החדשה כעדיפה על מסלול הכשרת הדוקטורנטים הקיים, והאם מרצים ממוסדות אקדמיים שונים יראו את בוגרי התוכנית החדשה כמתאימים יותר לשמש כחברי סגל באוניברסיטאות בישראל. כמו כן, אני סבור שהצלחת התוכנית מבחינה מערכתית תבוא לידי ביטוי בכך שמחלקות נוספות בפקולטות שונות ילכו בעקבות המחלקה למדע המדינה ויאמצו את המודל החדש.

אציין גם כי חברי הסגל במחלקה עימם דיברתי על התוכנית מתייחסים אליה ברצינות רבה, וניכר כי חשוב להם שהכשרת תלמידי המחקר במחלקה תשתפר. לאור הדברים הללו, הרי שלמרות הביקורות (הקשות) שצוינו לעיל ביחס להכשרת תלמידי המחקר והעובדה שחלק מן הבעיות לא תפתרנה בזמן הקרוב, אני סבור כי המחלקה ראויה לשבח על כך שהיא בוחנת את עצמה ואת מגרעותיה, מפיקה לקחים, ומוציאה לפועל מהלך המהווה שינוי ארגוני ותפישתי משמעותי, וזאת בכדי לשפר את  ההכשרה שהיא מעניקה לתלמידי המחקר שלה.

* עומר יעיר הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה.

[1] בנוסף, נדמה שהעובדה שכל השמונה קיבלו מלגה מלאה למהלך לימודי הדוקטורט שלהם הינה הישג מרשים ביותר גם משום שהמשבר הכלכלי בארצות הברית פגע ביכולת של אוניברסיטאות שונות לתת מלגות לתלמידי מחקר רבים, מה שהגביר את המאבק על קבלת מלגות ללימודי הדוקטורט באוניברסיטאות אלו.

[2] ואכן, מעיון באתר המחלקה עולה כי 7 מתוך 27 חברי הסגל הנוכחיים במחלקה עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטה העברית (6 עשו זאת באוניברסיטת אוקספורד ואין עוד אוניברסיטה אחרת אשר 'סיפקה' למחלקה יותר משני חברי סגל).

[3] בסך הכול, 8 מתוך 27 חברי הסגל הבכיר במחלקה עשו את הדוקטורט שלהם בארץ (7 בעברית ואחד בחיפה). לשם ההשוואה עם מחלקות אחרות בפקולטה למדעי החברה באוני' העברית, הרי שהן במחלקה לכלכלה והן במחלקה לסוציולוגיה 8 מתוך 21 חברי הסגל הבכיר במחלקה (עליהם מצאתי מידע) עשו את הדוקטורט שלהם בארץ, וכך גם 8 מתוך 14 חברי הסגל הבכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים (עליהם מצאתי מידע), 6 מתוך 11 חברי הסגל הבכיר במחלקה לתקשורת (עליהם מצאתי מידע), 9 מתוך 13 חברי הסגל הבכיר במחלקה לסטטיסטיקה (עליהם מצאתי מידע) ו- 14 מתוך 17 חברי הסגל הבכיר במחלקה לגיאוגרפיה. לא מצאתי מספיק מידע על חברי הסגל במחלקה לפסיכולוגיה, אך אם נתעלם ממחלקה זו הרי שעולה כי במחלקה למדע המדינה יש את האחוז הנמוך ביותר של חברי סגל בכיר שעשו את הדוקטורט שלהם בארץ מכל המחלקות בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית.

[4] חשוב לציין כי המחלקה החלה לקדם את התוכנית כבר לפני חמש שנים, לאחר בחינה מקיפה של מסלול ההכשרה של תלמידי המחקר והתייעצויות רבות בנושא. למעשה, לפני כשלוש שנים החלה התוכנית, אך עד לאחרונה לא נמצא לה מימון מתאים. הדבר הוביל לכך שבשנתיים האחרונות ניתנו קורסים ייעודיים למסלול זה, אך הסטודנטים במסלול המחקרי של התואר השני לא נהנו מהתנאים המוצעים במסלול זה, אותם ציין פרופ' חזן. רק כעת, ולאחר מאבקים רבים על השגת מימון לתוכנית זו, יוצאת התוכנית לפועל במלואה.

* עומר יעיר הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה.
מודעות פרסומת

  1. בנימין שוורץ

    רק על המאמר הזה הייתי נותן לך תעודת תואר שני. חתיכת מחקר, עומר!

  2. yuli

    כל הכבוד עומר!

  3. פינגבק: גלויה מחו"ל – לונדון « פוליטון: עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית

  4. nakanaka

    כל הכבוד על הכתבה, אבל אני חושב שזה מסבך את הנושא יתר על המידה.
    סטודנט טוב, דוקטורנט טוב, רוצה ללמוד במקום הטוב ביותר שבו הוא יכול. דוקטורנטים בחו"ל מוכנים לחיות בעוני וללמוד באוניברסיטה מטורפת, על פני לחיות בעושר וללמוד באוניברסיטה בינונית. כל עוד האוניברסיטה העברית היא לא בטופ20, כל מי ששואף לטוב ביותר, ייסע לחו"ל. זה לא רע ולא טוב, ולא משנה אם תהיה או לא תהיה משכורת או תנאים סוציאליים לדוקטורנטים.

    העובדה ששמונה מבוגרי האוניברסיטה התקבלו והחליטו לנסוע, אומרת כי באוניברסיטה העברית יש אנשים ששואפים לטוב ביותר ומסוגלים לכך, זה הכל. הביקורת היא במקום כשהאוניברסיטה אינה יוצרת את התנאים לחזרתם לאחר התואר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: