הגירה – טוב או רע לכלכלה

מאת: נטע משה

תופעת ההגירה לאירופה זוכה בשנים האחרונות לקיתונות של ביקורות. בין אם מדובר בחשש מאיסלאמיזאציה וטרור, בערעור האיזונים המוסדיים של הפרדת דת ומדינה, בעול תקציבי על מוסדות הרווחה או באיתגור הזהות והתרבות האירופאיות, נדמה כי השיח העוסק בהגירה הוא שלילי בעיקרו. לצד כל הטיעונים הספק סובייקטיביים ספק אידיאולוגיים הללו הועלה גם הטיעון הכלכלי- המהגרים פוגעים במשק האירופי ובעובדים המקומיים. בעוד שאת הסכנות הפוליטיות והחברתיות קשה לאמוד ולכן קשה יותר לקעקע, את הטיעון הכלכלי ניתן להעמיד ביתר קלות תחת העין האקדמית החוקרת ולפרש את הנתונים המספריים והעובדות העולים מהשטח. בחינה שכזאת, כפי שתוצג בכתבה שלהלן, מעניקה נקודת מבט אחרת, וחיובית בחלקה, לגבי התרומה, ואף הנחיצות של המהגרים לכלכלה האירופית, וכן יכולה לספק לנו כמה תובנות ונקודות לבחינת המקרה הישראלי.

מהגרי העבודה הראשונים הגיעו לאירופה, כמו אל ישראל, באופן יזום ותחת הסכמי גיוס שנועדו למלא אחר המחסור בידיים עובדות במקצועות עם היצע נמוך של עובדים. אותם מהגרים נתפסו כ"עובדים אורחים" זמינים וזולים, והמחשבה, או האמונה, הייתה כי הם יחזרו תוך מספר שנים אל ארצות מוצאם. ואולם, המציאות וחוסר היכולת להכיר בה טפחו על פניהן של מדינות המערב, ובשנות השבעים, עם המתח החברתי-כלכלי כתוצאה ממשבר הנפט והחשש ממיתון, התגלה כי המהגרים אינם תופעה בת חלוף. הניסיונות לריסון ההגירה נכשלו, ולמרות שכמעט ולא גויסו עוד עובדים חדשים, אוכלוסיית המהגרים בכללותה גדלה הודות לחוקי איחוד משפחות, אשרות כניסה למבקשי מקלט ופליטים, שיעורי ילודה גדולים והגירה בלתי חוקית. ההגירה לאירופה, שבתחילתה נתפשה במונחים כלכליים בלבד, היא תופעה שההשלכות שלה חורגות היום כבר הרבה מעבר למה שניתן לכמת במדדים וצרכים כלכליים בלבד. ועדיין, בכדי לגבש ראייה רחבה ואובייקטיבית יותר בדיון העיקש בצורך או בעול של ההגירה, כדאי גם לחזור ולבחון את ההיבט הכלכלי: את העובדות וההשפעות הכלכליות של ההגירה, בעבר ובעת הנוכחית. ארבעה טעמים לתרומה של המהגרים לאירופה יוצגו בכתבה הנוכחית.

עבודות לא מיומנות וצמיחה

מהגרי העבודה הגיעו אל אירופה החל משנות החמישים בכדי למלא את הפער שבין ההיצע והביקוש לידיים עובדות במקצועות שאינם דורשים מיומנות גבוהה. הם היוו כוח עבודה זמין וזול שהגדיל את הפריון במשק והפך את תהליך הייצור לפרודוקטיבי יותר; הם עבדו שעות רבות, קיבלו מעט זכויות, ובעיקר הסכימו לעשות עבודות שהמקומיים סלדו מהן. במונחי מאקרו-כלכלה הצמיחה במשק גדלה, בין אם הודות לצמיחה ישירה מהמוצרים בהם היו מעורבים המהגרים, ובין אם הודות לצמיחה עקיפה מכך שהמשק כולו הונע. לדוגמא, עגבנייה שנקטפה על ידי מהגר לא רק הפכה זולה יותר לצרכן ולחקלאי, אלא גם הוזילה עלויות לבעל המכולת, ליצרן הפיצה המקומי, לבעל מפעל המזון וכן הלאה. עם הזמן תחומי ההעסקה של המהגרים הורחבו, מחקלאות ותשתיות אל סיעוד, טיפול בילדים וניקיון, וכך יותר ויותר מוצרי צריכה הפכו זולים לאוכלוסייה המקומית. בנוסף, יש לזכור כי המהגרים עצמם מהווים אוכלוסייה בעלת ביקושים ודפוסי צריכה. אמנם הצריכה שלהם מוגבלת יותר ומתמקדת במוצרים בסיסיים, אך עדיין מדובר בתוספת ביקוש לטובין במשק. הסירוב של חלק ממדינות אירופה להכיר דה יורה בהיותן מדינות הגירה (למרות שדה פקטו הן כאלה), לצד האיסור במדינות אחרות לקטלג אזרחים במסמכי מדינה רשמיים על פי מדינות מוצאן (צרפת היא הדוגמא הבולטת לכך, בשל עקרון השוויון), מקשה על מציאת נתונים מספריים על היקף התרומה. ואולם, מדו"ח מקביל שהופק בארה"ב (שמגדירה עצמה מדינת הגירה) ב-2005 ניתן ללמוד על סדר הגודל של תרומת המהגרים לתמ"ג: נמצא כי אוכלוסיית המהגרים החוקיים בארה"ב אחראית כיום לכרבע אחוז בגידול התמ"ג בארה"ב בשנה (מתוך צמיחה ממוצעת של כ 2.5-3% באותה התקופה).[1]

שיפור השכר והתנאים של העובדים המקומיים

ברמה התיאורטית, עובדים חדשים וזולים יכולים לדחוק החוצה את העובדים המקומיים, אולם במקרה האירופי יש להבחין בין סוגי העובדים ובין התפקיד שהמהגרים ממלאים – עובדים משלימים או תחליפיים. עובדים תחליפיים הם כאלו שתופסים את מקומם ומשכורותיהם של העובדים המקוריים וגורמים להעלאת אחוזי האבטלה. עובדים משלימים הם עובדים בעלי איכויות ויכולות אחרות שבאים להשלים את ותחומי העסקתם של העובדים המקומיים וכך למעשה לא מזיקים לשוק כי אם תורמים לו. העובדים האירופים מחזיקים על פי רוב תעודות מקצוע, הם בעלי השכלה תיכונית לכל הפחות, דוברים את השפה המקומית ובעלי ניסיון במקצוע הנדון. לעומתם המהגרים מגיעים חסרי מיומנות והשכלה, עם קשיי שפה וקשיי התאמה נרחבים למדינה החדשה. במצב החדש העובדים המקומיים המקוריים מתקדמים לתפקידי ניהול ויזמות זעירים, מנצלים את הידע, ההכשרה והניסיון שלהם ומתקדמים למעמד גבוה יותר שאינו מתחרה עם המהגרים החדשים. ההשלמה הזאת מובילה לפרודוקטיביות גבוהה יותר בכל המשק, ובפרט לפרודוקטיביות גבוהה יותר של העובדים המקומיים המיומנים או המשכילים, שבתורם מקבלים שכר גבוה יותר.

תשלומי ביטוח לאומי

טענות רבות נשמעות בגין ובגנות קצבאות הרווחה וההוצאות השונות של המדינה על אוכלוסיית המהגרים – חינוך, בריאות, הכשרה, רווחה, הבטחת הכנסה. ואולם, צד אחר שקשור לאותן קצבאות הרווחה וקופת המדינה ונשמע פחות, הוא התרומה הכספית הישירה של המהגרים לתשלומי רווחה ופנסיה. רוב העובדים, גם אלו שאינם אזרחים, אלא בעלי אשרות שהייה מוגבלות, משלמים מיסים למדינה הקולטת, ובמודל מדינת הרווחה האירופית מדובר במיסים רבים. אמנם אוכלוסיות מסוימות של מהגרים, ובראשן בנות הזוג, הילדים, והמהגרים המבוגרים לרוב לא משתכרים ולא משלמים מיסים, אך הקבוצה שכן עובדת, והרבה, לא ניתנת לביטול. מדובר בקבוצה צעירה ובריאה שכאשר מגיעה לארץ הקולטת מצויות באופק שלה עוד עשרות שנות תעסוקה ותשלומי מיסים. נתון נוסף שיש להוסיף למאזן הוא המגבלות על קבלת תשלומי רווחה. באופן כללי מהגרים אינם שווי זכויות לאזרחים. במדינות שונות יש צורך במעמד מוסדר, מספר שנות עבודה, יצרנות ושאר קריטריונים כדי לקבל קצבאות, ולכן בסך הכול מהגרים משלמים למדינה יותר מאשר הם מקבלים. בדו"ח אקטוארי שפורסם בארה"ב בשנת 2005 המתבסס על נתוני ה-Social Security Administration) SSA), נמצא כי עצירה מוחלטת של ההגירה החוקית תוביל לגידול הגרעון בביטוח הלאומי בכ-31% ולהפסד של כרבע טריליון דולר בתשלומי הביטוח הלאומי לתקופה של חמישים שנה.[2]

היבשת הזקנה

כיום אירופה נקראת "היבשת הזקנה", היא מחזיקה בשיא הגיל החציוני הגבוה ביותר וביחס הגבוה של תושבים מבוגרים לצעירים. יבשת זקנה היא גם יבשת יקרה מבחינת עלויות שירותי הרווחה, ויבשת ענייה מבחינת התפוקות הכלכליות. אנשים צעירים הם אנשים עובדים, יצרניים, משלמי פנסיות ומיסים, ואילו מבוגרים הם לרוב צרכנים של שרותי בריאות ורווחה, החיים כיום גם עשרות שנים לאחר הפרישה לגמלאות. הדו"ח הדמוגרפי של נציבות האיחוד האירופי משנת 2010 חושף את ההשפעה של ההגירה המכונה כ"מנוע העיקרי לצמיחת האוכלוסייה באיחוד האירופי". בשנת 2009 נוספו לאירופה 1.4 מיליון תושבים מהם 0.5 מיליון עקב גידול טבעי ו-0.9 מיליון, כמעט פי שניים, עקב הגירה נטו.[3] הדפוס הזה לא ייחודי ל-2009. למעשה, אם מסתכלים לאורך חמישים השנים האחרונות, הגידול הטבעי באירופה הוא שלילי, והשינוי הכולל באוכלוסייה נשלט כמעט בלעדית הודות להגירה: מתחילת שנות התשעים, היא אחראית לכ-95% מהגידול באוכלוסיית היבשת. ההשפעה של המהגרים על גודל וגיל האוכלוסייה היא לא רק של הדור הראשון עם רגע הגעתו. למהגרים בממוצע יש יותר ילדים ואלו שנותרים בארצות הקולטות מגדילים את שיעור הילודה. הנתונים מראים כי דור שני למהגרים, ובפרט נשים, מחזיקים בשעורי תעסוקה גבוהים יותר מאלו של הוריהם, ובחלקם קרובים מאוד לאלו של המקומיים.[4] מהגרים הם לא הגורם היחיד שמשפיע על גידול האוכלוסייה ועל גילה, אולם הוא הגורם הדינאמי ביותר וכזה שעדיין נתון למערכת תכנון ומדיניות. כל עוד לא משתנים דפוסי הלידה והתמותה של האירופאים באופן משמעותי, ונראה כי בעידן הליברלי-חופשי של היום יהיה קשה מאוד ליצור שינוי מכוון שכזה, השינוי בגודל אוכלוסיית המהגרים הם הגורם היחיד במשוואה שניתן במידת מה לשליטה.

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות מדיניות הגירה אירופאית מובחנת כלפי עובדים מיומנים ומשכילים. אירופה מפגרת כיום במידה רבה אחר ארה"ב וחלק ממדינות המזרח המתפתחות, בנושאי טכנולוגיה, טלקומוניקציה, שרותי בריאות ומחקר, ונעדרת כמות נכבדה של עובדים משכילים ומיומנים כגון מהנדסים, טכנאים, יזמים, מנהלי ייצור ואקדמאיים. את הפער בין ההיצע לביקוש נקראו למלא שוב, המהגרים; יותר ויותר מדינות, וכן נציבות האיחוד האירופי, מפרסמות לאחרונה מדיניות הגירה לעובדים משכילים שמטרתה לשנות את דפוסי ההגירה לאירופה.[5] גולת הכותרת החלה להירקם בשנת 2007 עם השקת רעיון ה"בלוקרד" (Blue Crad), שבא להציב מענה לגרין קארד האמריקאי, וקובעת מסגרת לאשרות שהייה ועבודה לעובדים מיומנים. לא ברור עד כמה מדיניות כזאת אכן מיושמת בהצלחה ומהן ההשפעות שלה, אולם דבר אחד כן ניתן לומר בשלב זה- אירופה מעוניינת במהגרים. אמנם מדובר במהגרים מסוימים ובעלי יכולת מסוימת, אבל גם כיום, כשישים שנה לאחר תחילת ההגירה היזומה על כל בעיותיה, אירופה עדיין זקוקה למהגרים וקוראת להם לבוא אל תחומה. באשר לבעיות שנגרמות עקב שהות מהגרים, הן אכן רבות ודורשות בחינה מעמיקה, אקדמית או פוליטית. כתבה זו בוודאי שלא באה להכריע בשאלת ההגירה או להוות לה כתב הגנה. כל שהיא מבקשת לזכור זה שלמהגרים, בעבר, וגם כיום, יש עדיין תרומה כלכלית למדינה הקולטת, ובניסיוננו להביט אל התופעה בצורה שקולה יותר, עלינו לשאול מי עוד נהנה מההגירה מלבד המהגרים עצמם, ואולי לחפש אחר הסיבות האינטרסנטיות להמשך קיומה.

מאירופה לישראל

המקרה האירופי, מלבד העניין שמצוי בו לגופו, והתהיות שהוא מעלה לגבי הרכב החברה האירופית בעתיד, מאפשר לנו גם לגבש זוויות נוספות להתבוננות על המקרה הישראלי. השבועות האחרונים בישראל היו רווי יצרים וחשפו מגוון פחדים כנים, כמו גם טיעונים פופוליסטיים ודמגוגיים לגבי מהגרי העבודה בישראל והמסתננים. ואולם, גם בישראל מן הראוי לשאול מי נהנה ממהגרי העבודה והאם הם תורמים למשק הישראלי? הביקוש לעובדים במקצועות "נחותים" שישראלים לא מוכנים למלא – סיעוד, חקלאות, בניין, ניקיון – קיים ורק הולך וגדל זה שנים. היות מהגרי העבודה בישראל "עובדים משלימים", שמשפרים את תהליך הייצור ומוזילים מוצרים, דומה לתיאור לגבי המקרה האירופי. לישראל אמנם שיעורי ילודה גבוהים למדי בהשוואה למדינות המערב, אך שיעורים אלו לא מתרגמים לאוכלוסייה עובדת, יצרנית ומשלמת מיסים, בניגוד לחלק מהמהגרים. ולבסוף, אם ניתן ללמוד דבר כלשהו משישים שנות הגירה באירופה, זה שישנו צורך במדיניות הגירה, מראש ולא בדיעבד. מדינות אירופה הכירו בבעיית ההגירה עשרות שנים לאחר בוא המהגרים הראשונים, ועקב כך היכולת לטפל בבעיות קליטה של מהגרים ולשלוט על המשך ההגירה הייתה מוגבלת. תופעת המסתננים ומבקשי המקלט מאפריקה מביאה עמה בעיות חדשות ונוספות על אלו של מהגרי העבודה (החוקיים והבלתי חוקיים) שכבר מצויים בישראל, אך היא לא מונעת מאתנו לשאול ולבדוק האם לעובדים זרים, ובהם גם לא חוקיים, יש יכולת לתרום למשק המקומי, והאם לנו יש היכולת לעצב תרומה זו ולתעל אותה לטובת החברה והכלכלה הישראלית.

 *נטע משה היא סטודנטית לתואר שני בתכנית ללימודי אירופה ובוגרת פכ"מ.

[1]Anderson, Stuart. "The contribution of legal immigration to the social security system". The National Foundation for American Policy (NFAP), February 2005, p.2.  http://www.nfap.net/researchactivities/studies/SocialSecurityStudy2005.pdf

[2] Anderson, pp. 1-2.

[3] "Demography Report 2010, Older, more numerous and diverse Europeans".  Eurostat, European Commission, pp.57-58. ec.europa.eu/social/BlobServlet?docId=6824&langId=en

[4] בהולנד לדוגמא, שיעור התעסוקה של מהגרות דור ראשון עומד רק על 62.5% ואילו נשים דור שני למהגרים כבר מועסקות בשיעור של כ-83.5, הזהה לתעסוקת נשים הולנדיות מקומיות. בבריטניה נשים דור שני למהגרים בעלות שיעורי תעסוקה של 75-77% לעומת 77.8% של האוכלוסייה המקומית. ראו מקור קודם, ע' 81.

[5] כיום כ-85% מהמהגרים הלא מיומנים מגיעים לאירופה, לעומת רק כ-5% שמגיעים לארה"ב. לעומת זאת, 55% מהמהגרים המיומנים מגיעים לארה"ב ו-5% בלבד לאירופה.

 EU Blue Card website, February 2012, http://www.eu-blue-card.eu/

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. פינגבק: פוליטון 3, בעיות ממשל והצעת חוק פרוגרסיבית למספר החברים בממשלה « פוליטאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: