גלויה מחו"ל: רוצ'סטר

מאת: מתן שרקנסקי

כשאני מספר למכרים בארץ שאני לומד ברוצ'סטר, בדרך כלל אין ממש סימנים לזיהוי המקום על הפנים שלהם. אנשים נוטים לכווץ קצת את העיניים ולהניד את הראש מצד לצד בעדינות כאילו שהשם נשמע מוכר אבל הם לא ממש זוכרים מאיפה. "זה בצפון מדינת ניו יורק", אני בדרך כלל כלל ממשיך, רק כדי לקבל חיוך והנהון גדול. יופי, עכשיו לך תסביר לאנשים שהמרחק בין רוצ'סטר לעיר ניו-יורק הוא בערך כמו המרחק ממטולה לאילת. לא, אין מה לשלוח אותי להצגות בברודווי, אני לא מגיע לטיימס סקוור לעיתים קרובות, ולא, לא ביקרתי באף אחד מהאתרים בניו-יורק. למען האמת, לא ביקרתי בניו-יורק בחיים. אני גר שנתיים במדינת ניו-יורק, אבל אני קרוב יותר לטורונטו. אולי שם אבקר ביום מן הימים.

רוצ'סטר היא עיר שמאוד נוח לחיות בה. עם מטרופולין של מעט יותר ממיליון איש, זו העיר השלישית בגדולה במדינת ניו יורק (אחרי העיר ניו יורק ובאפלו). כחלק מ"חגורת החלודה" – אזור נרחב בצפון מזרח ארה"ב שמאופיין בערים תעשייתיות שהרבה מממפעליהן נסגרו ועברו לאזורים אחרים בעולם – העיר קטנה באופן איטי ב-50 השנים האחרונות. כמובן שהמחשבה שהעיר גוועת לאיטה אינה הנעימה ביותר, אבל כתוצאה מכך התשתית התחבורתית בעיר יותר ממספקת את צרכיה. נדיר מאוד שצריך לעמוד פה בפקקים, ושעת השיא מבחינת התחבורה היא בדרך כלל כרבע שעה לקראת הערב, כשכולם נוסעים הביתה מהעבודה. יש בעיר תזמורת סימפונית מהוללת בזכות ביה"ס למוסיקה של האוניברסיטה, שנחשב בין הטובים ביותר בארה"ב, ושדה תעופה גדול מספיק על מנת לספק טיסות למרכזים הגדולים בארה"ב, אך קטן מספיק בכדי שאפשר יהיה לסיים את תהליך הצ'ק-אין והבידוק הבטחוני בכ-15 דקות. יש כאן מוזיאונים וגן חיות (בהם טרם ביקרתי), אך המוסד בו נדמה כי הרוצ'סטריאניים הכי גאים הוא ללא ספק רשת המרכולים האזורית. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה סופר. יש בו מוצרים טריים ומגוון גדול, שנובע, כך אני חושב, גם מהרגלים אמריקאיים כלליים. מסתבר שהאמריקאי המצוי צריך לבחור את הביצים שהוא צורך מתוך 10 סוגי ביצים, ואת החלב שהוא שותה מתוך 15 אפשרויות. גודל האריזה, אחוזי שומן, ומידת החופש של הפרות והתרנגולות הם רק מקצת המשתנים החשובים, מסתבר.

הלימודים באמריקה עמוסים. הלימודים בכל מקום עמוסים, אבל פה משלמים לנו אז אנחנו צריכים להעמיס על עצמנו יותר. העסקה היא שהם משלמים לנו על החיים ואנחנו מוותרים, פחות או יותר, על הכוונה לקיים חיים. שמעתי פעם מחבר דוקטורנט שהבעיה של דוקטורנטים היא לא בניהול זמנים, אלא בניהול תחושת האשמה. זה המשחק שמשחקים פה. מעמיסים מטלות עד שמגיעים למצב שבוחרים לא בין עבודה לבין פעילות אחרת, אלא בין עבודה על מטלה מסויימת, לבין עבודה על מטלה אחרת.

המחלקה למדע המדינה ברוצ'סטר ידועה בעבור "התחומים הטכניים". לא חסרים פה אנשים מעולים מפוליטיקה השוואתית, יחב"ל, ופוליטיקה אמריקאית (ואפילו נציג מפילוסופיה פוליטית), אבל השוס הגדול של המחלקה הוא במתודולוגיה כמותית ובתיאוריה פורמלית. כמעט כל הדוקטורנטים במחלקה לוקחים לפחות שלושה קורסים במתודולוגיה כמותית ושלושה קורסים בתיאוריה פורמלית. הקורסים האלה מבססים יסוד חזק שמאפשר מחקר אמפירי-כמותי, ולפתח תיאוריות פורמליות (בעיקר מתחום תורת המשחקים).

מה זה אומר מבחינת הסטודנטים? עומס בקורסי חובה, ויכולות בחירה מועטות בין קורסי הבחירה. בכל אחד משלושת הסימסטרים הראשונים אנחנו מצופים לקחת ארבעה קורסים, כאשר בכל סימסטר שני קורסים הם מהתחומים ה"טכניים" (אחד במתודולוגיה כמותית והשני בתיאוריה פורמלית) ושניים מהם "מהותיים" (פוליטיקה השוואתית, פוליטיקה אמריקאית, יחב"ל, ופילוסופיה פוליטית). לעיתים קרובות יוצאים מאחד הקורסים הטכניים ושואלים מה הקשר בין זה לפוליטיקה. בסופו של דבר, לא תמיד ברור איך הופכים משפטים במתמטיקה על הצפיפות של מספרים ממשיים לאיזה שהוא ידע פוליטי. האסימון נופל בסוף אי שם כשקוראים מאמר שעושה שימוש בתכונות המספרים הממשיים כדי להראות שמודל הבוחר החציוני של דאונס תקף גם אם מניחים שהפוליטיקאים מונעים על ידי שאיפה לקדם מדיניות טובה ולא רק על ידי הרצון להשיג את המשרה.

האוניברסיטה קטנה למדי (כ-6,000 סטודנטים), והרבה מחלקות שניתן למצוא ברוב המוסדות האקדמיים הגדולים נסגרו פה לפני כמה שנים, כשהאוניברסיטה החליטה להתמקצע ולהשקיע את המשאבים שלה בתחומים בהם היא מוכרת. כך קורה, למשל, שאין באוניברסיטה מחלקות לסוציולוגיה-אנתרפולוגיה או תקשורת. לדוקטורנטים ההשלכות הן אפסיות, אך בניגוד למסלולי תואר ראשון בישראל, בארה"ב תואר ראשון הוא בדרך כלל מאוד כללי. סטודנטים לומדים קורסים ממגוון רחב של מחלקות, והיעדר מחלקות מסויימות עלול להשפיע על החלטתם של סטודנטים פוטנציאליים באיזו אוניברסיטה הם רוצים ללמוד. מאידך גיסא, המוניטין של האוניברסיטה במחלקות הקיימות אמור להוות אטרקציה ולהשפיע גם הוא על החלטתם של הסטודנטים ללמוד באוניברסיטה.

גודלה המצומצם של האוניברסיטה אינו תורם גם למספרם של הישראלים במקום, וקהיליית הסטודנטים הישראליים היא מצומצמת למדיי. את קבוצת הישראלים באוניברסיטה פגשתי לגמרי במקרה, כששניים מהם דיברו עברית בחדר הכושר. רוב הישראלים כאן לומדים במחלקה לפרמקולוגיה או במחלקה להנדסת חשמל, ומהתרשמותי הכללית נראה שהמוסד האקדמי הישראלי המיוצג ביותר פה הוא "אורט בראודה".

באופן לא מפתיע, נראה שלא לומדים הרבה מדע המדינה במסלול הדוקטורט של הנדסת חשמל ופרמקולוגיה. לא פעם התקילו אותי חבריי הישראלים עם השאלה "אז מה זה בעצם מדע המדינה?". השאלה הזאת תמיד תופסת אותי לא מוכן. "שיט", אני אומר לעצמי, "שוב פעם אני הולך להשמע כמו אידיוט שלא מכיר את התחום שהוא עושה בו דוקטורט". אז אני מנסה במשך כמה שניות לחפור במעמקי זכרוני בשיעורים הראשונים של מבוא לפוליטיקה השוואתית ושל מבוא למדע המדינה משנה א', להזכר מה למדתי שם, ולמצוא איך לתמצת את זה ממש בזריזות. אחרי כמה שניות של שקט, כשאני מגרד בראשי ועושה פרצופים של אדם שנאנק מכאבים, בדרך כלל רגע לפני ששותפי לשיחה אומר "עזוב, לא משנה", אני מתחיל למלמל משהו על פוליטיקה, ובחירות, ומפלגות, ומנסה להשוות בין תחרות בין מפלגות לתחרות בין חברות בשוק חופשי. אחרי שאני רואה שלצד השני אין שמץ של מושג על מה אני מדבר, אני חושב עוד רגע, ואז נזכר בחלוקה לתחומים שלימדו אותנו ב"קריאה מודרכת וכתיבה מדעית" לפוליטיקה השוואתית, פוליטיקה ישראלית, מחשבה מדינית ויחב"ל. אנשים אוהבים חלוקה לקטגוריות, זה נותן להם תחושת בטחון שהצד השני יודע על מה הוא מדבר. "יופי", אני אומר לעצמי, "בפעם הבאה אני אתחיל עם הקטגוריזציה לפני שאעבור לתיאוריות על התנהגות בוחרים". למען הסר ספק – הסיכוי שאזכור את הלקח החשוב הזה הוא אפסי.

אם שותפי לשיחה לא התייאש מהבורות המוחלטת שלי בתחום אותו אני לומד, בדרך-כלל השאלה הבאה היא האם אני רוצה לחזור לארץ כשאני מסיים את הלימודים. "בטח", אני עונה בבטחון מלא. "אז… לא כדאי יותר ללמוד על פוליטיקה בישראל מאשר בארה"ב?" שואל בן השיח. טוב, מתברר שחלוקה לקטגוריות טובה בכדי לזרוע בטחון, אבל לא כל כך מעבירה את המסר שמדע המדינה הוא תחום רחב יותר מענייני דיומא בפוליטיקה המקומית. בשלב הזה אני בדרך-כלל מנסה להעביר את נושא השיחה ועובר לדבר על שאול מופז או על הגרעין האירני. מזל שלישראלים יש דעה על הכל, גם כשהם שוהים ברוצ'סטר.

כן, למרות שעל פניו יש הבדלים גדולים בין החיים והלימודים בירושלים ובין החיים והלימודים ברוצ'סטר, בסופו של יום מתמודדים עם אותן סוגיות ועם אותן בעיות ממש. גם פה כל סטודנט צריך למצוא את מקומו במחלקה ולברור מורים שהוא רוצה ללמוד ולעבוד איתם. גם פה מציאת נושא שיעניין את הדוקטורנט לשלוש שנות עבודה תמימות איננה טריוויאלית. מציאת הנושא דורשת קריאה ומחקר, ואינסוף מפחי נפש כשמגלים עד כמה עשירה כבר הספרות המקצועית וכמה קשה לחדש בה. גם פה נאבקים כדי לקיים חיי חברה במקביל ללימודים. וגם פה, בסופו של יום, השאלות המכשילות הן הפשוטות והבסיסיות ביותר, סוגיות שלא תמיד חושבים עליהן ויכול להיות שהן אינן חשובות להתקדמות המחקר, למרות שהן בבסיסה של הדיסציפלינה, כמו "מה זה מדע המדינה?".

* מתן שרקנסקי הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת רוצ'סטר, ניו יורק. הוא בעל תואר בוגר במדע המדינה ומדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית.

סטודנטים וסטודנטיות בוגרי ומוסמכי המחלקה שלומדים כעת בחו"ל ומעוניינים לכתוב במדור מוזמנים לפנות אלינו במייל politonhuji@gmail.com

 

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. בהצלחה רבה מתן במדינת ניו יורק!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: