במרכז המיקרוקוסמוס של המחלקה

מאת: חנן כהן

בתור מתרגל ותיק תמיד ראיתי בתפקיד רכזת המחלקה צומת מרכזי וחשוב בחיי המחלקה, אשר תרומתו בכל ההיבטים הבלתי פורמאליים עולה על הגדרות התפקיד הרשמיות. עם מעברה לתפקיד מזכירה לענייני הוראה ותלמידים בפקולטה למדעי החברה, נפגשתי עם רונית ששון לשיחה. עניין אותי להבין כיצד רואה רונית את המפגש בין סגל מנהלי ואקדמי באוניברסיטה, וכיצד התמודדה עם תהליכים לא פשוטים אשר עברו על המחלקה והאוניברסיטה בכלל בשנים האחרונות, כמו קיצוצים תקציביים, תחרות גוברת עם מכללות אקדמיות, ומהפכת מיחשוב.

את דמות ידועה ומוערכת מאוד במחלקה, את זה את בוודאי יודעת, אבל הרבה מהסטודנטים והסגל לא מכירים אותך באופן אישי. מה תוכלי לספר לנו על עצמך?

אני לא ירושלמית במקור. נולדתי וגדלתי בתל אביב, ורק אחרי שנישאתי עברנו לירושלים. זו אמנם תחושה שהולכת ופוחתת עם השנים, אבל עדיין כשאני מגיעה לתל אביב אני מרגישה שהגעתי למקום שלי. גדלתי בנווה צדק, מקום שהיום הוא "אין" ובוהמי, אבל כשהייתי ילדה זו הייתה שכונת עוני, ממש שכונת פשע. אני בת חמישית מתוך שישה אחים: אח בכור וחמש בנות. ההורים גידלו אותנו בבית קטן, חם מאוד ואוהב. לאחר שסיימתי תיכון עם בגרות במגמת ערבית, שירתתי בצבא ביחידת המודיעין 8200. במהלך הצבא היכרתי את בעלי לעתיד, מרדכי (היום מנתח מערכות בחברת HP ), וזהו, הוא גילה לי את ירושלים.

כמה ילדים יש לך?

יש לי חמישה ילדים: שתי בנות גדולות, בן ותאומים. הבת הגדולה שלי בת 23 עוד מעט. היא לומדת פה שנה ג' בתקשורת וחינוך. נשואה, אמא ליהל בת חצי שנה. רותם, השנייה, סיימה שירות לאומי במשרד ראש הממשלה ונרשמה עכשיו לאוניברסיטה ללימודי מנהל עסקים וגיאוגרפיה. יש לי בן בשם אלחנן שלומד בכיתה י' בישיבה התיכונית "נעם" בגבעת מרדכי. וגם שני תאומים, יונתן ואיתמר, שלומדים בכיתה ח'. יש להם כישרון שירה וכבר הספיקו לפרסם קליפ אחד ביוטיוב.

אילו תחביבים יש לך? משהו שאנשים יופתעו לשמוע?

אין לי הרבה שעות פנאי, אבל בזמנים שאני יכולה להרשות לעצמי אני מאוד אוהבת להאזין למוזיקה. מוזיקה יכולה להוציא אותי ממצב רוח ולהכניס אותי למצב רוח –  עד כדי כך. אני גם מאוד אוהבת מרחבים, אוהבת לנסוע. לפעמים קשה לי עם השגרה של לבוא כל יום לעבודה. אני עושה את זה, אבל מדי פעם אני חייבת לקחת לעצמי יום חופש ולנסוע. אני מקווה לפתח תחביבים נוספים לקראת הפנסיה. אנחנו נעבוד על זה.

כיצד הגעת לעבוד באוניברסיטה העברית?

למדתי פה תקשורת ותוכנית לימודים רב תחומית במדעי הרוח (ב"א כללי) עם דגש על ערבית ומזרח תיכון. כשסיימתי את התואר הראשון הייתי כבר עם שלושה ילדים בבית, וחיפשתי עבודה במשך זמן רב. יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שנמאס לי. אמרתי לבעלי שהיום אני הולכת ללשכת התעסוקה ומוצאת עבודה. קפצתי ללשכה לחמש דקות. הפקידה אמרה לי שיש משהו במלון האייט ויש תפקיד באוניברסיטה אצל יוכי ברון. התפקיד היה כתבנית, זה מה שחיפשו. באתי לריאיון, והיא אמרה לי שאני overqualified. אמרתי לה ממש במילים האלה: "תקשיבי, יוכי. זה מצד אחד מאוד מחמיא לי, אבל מצד שני זה קצת מתסכל, כי אני צריכה עבודה, ואין לי בעיה להתחיל בקטן". היא אמרה לי "בסדר, בואי נלך על זה". התחלתי ממש מהדפסות. לאט לאט הבינו שאפשר לתת לי עוד תחומי אחריות. זאת הייתה תקופת למידה נהדרת כי בפקולטה אתה נחשף להמון תחומים: טיפול בסטודנטים, עומס הוראה, נהלים. גם למדתי המון מהיחס של יוכי לסטודנטים. היא הייתה מקצועית וגם אנושית. זה חלק מהתפקיד כאן – להפעיל שיקול דעת. לדעת מתי אתה מגמיש את הכללים ומתי אתה לא חורג מהם.

את מרגישה שישנה באמת גמישות?

אנחנו מאוד משתדלים. יש הרבה פניות שאנחנו דוחים, אבל כשצריך להפעיל שיקול דעת אנחנו משתדלים לבוא לקראת הסטודנטים. אם נחזור לתחילת הדרך שלי, מה שעשיתי בעבודה בהתחלה זה לקבל את פניות הסטודנטים עם התשובות של הפקולטה ולהדפיס אותן. קראתי ולמדתי. עבדתי בפקולטה שש שנים. בהתחלה עבדתי בהדפסות, אחר כך ריכזתי את נושא עומס ההוראה והשנתון, אחר כך ועדת מחקר ותשתית, ובהמשך את כל נושא פרויקט הרישום לקורסים. העבודה בפקולטה נתנה לי חלון להרבה תחומים. לכן כשהגעתי למדע המדינה הכרתי הרבה נושאים מהפריזמה של הפקולטה, וזה היה יתרון לא קטן.

כיצד הגעת לעבוד במחלקה למדע המדינה?

אחרי שש שנים בפקולטה, סורינה, הרכזת של מדע המדינה, פרשה. ניגשתי למכרז. לא האמנתי שאזכה. במסיבת הפרידה שעשו לי לאחרונה במדע המדינה למדתי מפרופ' פיטר מדינג שהיו המון מועמדות לתפקיד ובאמת לא שיערתי שאקבל אותו. מאוד שמחתי.

מה בכלל כולל התפקיד של רכזת מחלקה? אני מניח שכל אחד ששייך לקהילת מדע המדינה—סטודנטים, מרצים, מתרגלים—רואה בך משהו אחר.

התפקיד של הרכזת זה מיקרוקוסמוס. זה הכל מהכול.  אני יכולה להבין רכזות שנשארות הרבה שנים בתפקיד, כי באמת מדובר בתפקיד מאוד מגוון: תלמידים, מתרגלים, תקציב, שנתון וקורסים. לא משעמם לרגע.

בואי נתחיל עם מרצים דווקא. איך הייתה האינטראקציה שלך עם ראש המחלקה?

צריכה להיות אינטראקציה מאוד טובה, כי אלה שתי הפרסונות שמובילות את המחלקה. היו לי יחסי עבודה ממש טובים עם כל ראשי המחלקה, ואני חושבת שזה המפתח להצלחה. חלק מהעניין לדעתי הוא שהחדר של ראש המחלקה ממוקם למטה, ממש בצמוד לחדרה של הרכזת. לא בכל המחלקות זה כך, ואני חושבת שנכון שזה יהיה כך. המפתח להצלחה זה שיתוף פעולה מלא.

את יכולה לתת דוגמא?

אם אני רואה איזושהי בעיה שיכולה להיווצר אני משתדלת להתריע מראש. זה עניין של בקרת נזקים. לא להביא את המחלקה לחיכוכים מיותרים.

אילו כשלים יכולים להיות?

כל מיני. בין מתרגלים, בין סטודנטים ומרצים, בין המחלקה ורשויות הפקולטה. אולי אנסח זאת כך: הצומת הזה של רכזת מחלקה הוא עורק ראשי, מרכז עצבים. הכל עובר דרך המזכירות. צריך לדעת כיצד לנתב בצורה חכמה את האינפורמציה כך שאנשים לא ייפגעו. למשל, לפעמים את רואה כלפי חוץ התנהגות מסוימת אבל את יודעת מה עומד מאחוריה. צריך לדעת לנתב את הדברים גם בצורה מאוד רגישה.

בעצם את אומרת שהרבה פעמים העניינים הלא פורמאליים—שיחות מסדרון, תלונות, אנשים שמספרים על דברים אישיים—הם כלי מאוד חשוב בעבודה שלך?

לגמרי. זה שומר על האיזון העדין בין מה צריך לעשות ומה נכון לעשות. לפעמים הייתי מביאה את מה שאני יודעת לידיעת הגורמים הרלוונטיים, והיו מצבים בהם נשכתי שפתיים ואמרתי "אני לא יכולה לשתף יותר מדי", כי יש דברים שהבטחתי לשמור אצלי. אבל אם יש דברים שאני כן יכולה לשתף בהם ולהסביר "מה עומד מאחורי" – הייתי משתפת ואומרת. אני חושבת שזה המקום שלי, לתת את הפן האישי הזה. לפעמים צריך להביא לידיעת הגורמים הרלוונטיים דברים שהם מתחת לפני השטח.

את יכולה לתת דוגמא?

אני אספר לך מקרה שקרה לי, שמסביר את המקום שלנו כאדמיניסטרציה. לפני כמה שנים היה לנו סטודנט מהפריפריה שלמד שני קורסי קיץ, וכשלוקחים קורס קיץ אנחנו מדווחים את הציונים תמיד בשנה הבאה, לאחר שהסטודנטים קולטים טופס לימודים. אותו סטודנט הוציא ציונים יפים בקורסים "מבוא למדע המדינה" ו"משטר מדינת ישראל", אבל לא קלט טופס לימודים. הרמתי אליו טלפון, ואמרתי לו שיבוא לקלוט טופס כדי שנוכל להזין את הציון. הוא אמר לי "רונית, תשמעי, המצב אצלי בבית קשה. החלטתי שאני לא אמשיך ללמוד באוניברסיטה". שאלתי אותו מה הסיבה, והוא סיפר לי על המצב הקשה בו נמצאת המשפחה שלו, ושכרגע הוא חייב לעזור להם. שאלתי אותו: "אתה נהנה ללמוד?", הוא ענה לי "מאוד". אמרתי לו: "אל תוותר. אתה יכול לקחת בינתיים קורס, שניים. בוא תעשה את זה לאט-לאט, אבל אל תוותר על הלימודים, כי אתה אוהב את זה". בקיצור, שכנעתי אותו. אמרתי לו להגיש בקשה למלגה, והעליתי את המקרה שלו בוועדת הוראה. כולם הסכימו פה אחד שיש מקום לעזור, והענקנו לו מלגה בהיקף התשלום לקורסי הקיץ. לאט לאט הוא למד וסיים את התואר. זו דוגמא לכך שצריך רגישות, וגם לתת את העצות הנכונות במקומות הנכונים, ולהביא מה שאת יודעת לידיעת האנשים הנכונים על מנת לנסות לעזור.

השילוב בין סגל מנהלי וסגל אקדמי באוניברסיטאות הוא משהו קצת מיוחד, אם משווים את זה למקומות עבודה אחרים, לא?

אכן, במקביל לראש האקדמי יש מוביל מנהלי. זה באמת שילוב מאוד מיוחד פה באוניברסיטה. למובילים האקדמיים יש הרבה רעיונות, והמקום של המנהלה הוא לתרגם את כל הרעיונות הללו למעשים בשטח, לראות מה ישים ואיך מיישמים. לכן שיתוף הפעולה בין שני הגורמים הוא מתבקש וחשוב.

תהליך נוסף שקרה בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, הוא הדרישה מהמזכירויות "להיות עם הפנים לסטודנט". אולי זה קשור גם להצלחה של המכללות למשוך אליהן סטודנטים על חשבון האוניברסיטאות.

אני חושבת שהאוניברסיטה הלכה לכיוון של ראיית הסטודנט כלקוח, שזה בסדר, אבל לפעמים הסטודנטים לוקחים את זה בצורה קיצונית. תפיסה של "הלקוח תמיד צודק" היא בעייתית במקום כמו אוניברסיטה. תלמידים באו לפה לרכוש ידע ואני חושבת שככאלה הם לא יכולים להיות לקוחות. זה לא אומר שלא מגיע להם שירות, ממש לא, אבל יש כאלה שרוצים הקלות גם בפן האקדמי, ומגיעים באמירות של "מגיע לנו". עולות טענות שיש דרישות יותר מדי גבוהות מהסטודנטים. היו באים אלינו סטודנטים ואומרים שלא יכול להיות שאין תרגומים למאמרים. שמעתי על סטודנטים שבאו למרצים ושאלו אותם אם יש תקצירים, תרגומים, מאמרים בעברית, כל מיני דרישות להקלות ברמה האקדמית. זו לדעתי פרשנות לא נכונה של המונח "הסטודנט כלקוח". מה שניסינו לעשות במדע המדינה זה לתת שירות טוב יותר לסטודנטים, מקצועי יותר, לתת את האינפורמציה הנכונה, לא לטרטר אנשים. זה גם בא לידי ביטוי בסקר שביעות רצון.

זה גרם לצוות לעבוד יותר קשה?

אני חושבת שהייתה הירתמות של כולם לעניין הזה. כשאני הגעתי היה ברור שאם נכנס תלמיד אז הוא לא מחכה, מטפלים בו. ואם אנחנו לא הכתובת לשאלה שלו אז לא מטרטרים אותו, אלא מפנים אותו לגורם הרלווטי, מרימים טלפון. דברים קטנים שהם חשובים, לדעתי.

איך את רואה את הפונקציה של המתרגלים במחלקה? האם היה לך יחס מיוחד אליהם? לפחות החוויה האישית שלי כמתרגל היא הרגשה מאוד ביתית וחמימה במזכירות.  

לדעתי המתרגלים הם הגורם שהכי משפיע על האופן בו המחלקה נתפסת בעיני הסטודנטים. אם המתרגלים מרוצים, ואם יש יחסים טובים בין המתרגלים לבין עצמם ובינם לבין המרצים, זה מקרין החוצה, ועושה שירות טוב מאוד למחלקה. אני יודעת שהיו גם תקופות אחרות.

יצא לך לדעת על בעיות בין מתרגלים או של מתרגלים? טיפלת בעניינים כאלה?

תראה, לכל קורס יש את המרצה שאחראי לו, ובעיות בדרך כלל מטופלות על ידי המרצים. שמעתי על בעיות כי מתרגלים היו באים לספר לי, אבל זה לא היה בתחום אחריותי. יצא לי להרגיע רוחות, זה כן. מאוד נהניתי לעבוד עם המתרגלים. אלה חבר'ה צעירים חדורי מוטיבציה שאכפת להם. נוצרו המון קשרי ידידות.

אני רוצה לעבור לנושא קצת כאוב של קיצוץ וירידה בתקציבים. אני זוכר תקופות שבהן משנה לשנה היה קיצוץ מאסיבי בתקציב המחלקה. זה קרה בדיוק בתקופה שאת שימשת כרכזת. איך מתמודדים עם מצב כזה?

קודם כל, זה פיתח בי הרבה מיומנויות. אבל ברצינות, לעבוד בתקופה כזו זה לא קל. אם אומרים לך שמתוך מאה אחוז תקציב את מקבלת בשלב ראשון רק חמישים אחוז, ואת צריכה להוציא מינויים רק לסמסטר א', קשה מאוד להתנהל כך. בשנים האחרונות כל הכסף – לא רובו, כולו – הלך למימון עוזרי הוראה ומורים מן החוץ. הוצאנו את כל הכסף על הוראה. נקודה. המשמעות היא שדברים נוספים שהיינו רוצים לעשות, כל מיני ענייני חזון, היינו צריכים לשים בצד.

מה למשל נזרק הצידה?

אתר האינטרנט של המחלקה צריך להתחדש. עשיתי בירור כמה יעלה אתר חדש ומדובר על הוצאה של עשרות אלפי שקלים. החלטנו שיש לנו קודם כל התחייבות לסטודנטים לתת להם קורסים ומתרגלים. יש הרבה דברים ששמנו בצד, כמו תמיכה בכנסים, או מלגות לסטודנטים. המזל של המחלקה למדע המדינה הוא שיש יש לנו קרנות שמהן נותנים מלגות, אבל כשאני נכנסתי לתפקיד היו נותנים מלגות גם מהתקציב השוטף. היום זה כבר לא קיים. קיצוץ רציני בתקציב גורם להתנהלות בחוסר וודאות. זה אומר שצריך להחליט איך לחלק את הכסף הכי נכון, כך שיהיו מספיק מתרגלים, מספיק גיוון של קורסים, מספיק מורים מן החוץ, בעיקר בשנים בהן הרבה מורים מן המניין יצאו לשבתון.

האוניברסיטה לא נותנת תקציב נוסף למחלקה בשנים בהם רבים מהסגל הקבוע נמצאים בשבתון?

לא. ראש חוג ורכזת צריכים לצפות מי בשנה הקרובה עומד לצאת לשבתון, כמה כסף לשים בצד כדי להתנהל גם בשנה הבאה בצורה סבירה, ואין לדעת כמה יתקבל בשנה הבאה.

האם היו מצבים בהם ביקשת ממרצה של קורס מבוא להוריד מטלות, תרגילים וכד', כי אי אפשר לספק לו מספיק עוזרי הוראה?  

כשמתכננים את שנת הלימודים הבאה אנחנו מבקשים מכל מרצה שנותן קורס חובה לספר לנו על היקף המטלות. אני לוקחת בחשבון את מספר הסטודנטים הצפוי בקורס ועושים חישוב כמה מתרגלים צריך ובאיזה היקף משרה.

המרצה בעצם שותף בתכנון.

הוא שותף בכך שהוא אומר לנו מה הוא מתכוון לעשות. היו מקרים שבהם ראש המחלקה בא ואמר למרצה: "תשמע, צריך להוריד את היקף המטלות". משתדלים כמה שפחות לפגוע אקדמית. אבל אם מרצה רוצה לתת חמישה תרגילים, למשל, אז היינו מבקשים ממנו לצמצם כי אין לנו מספיק כסף למתרגלים. כן, היו מקרים כאלה. או שקיצצנו במקום אחר והוספנו מתרגלים.

את רואה איזו ייחודיות במחלקה למדע המדינה אל מול מחלקות אחרות?

כן, לגמרי. קודם כל זו מחלקה מאוד מסודרת. מחלקה שיש לה ועדת הוראה וועדת מלגות מסודרות. אין דברים שנסגרים סתם ככה, ממש לא. הכול בהליכים מאוד מסודרים. זה מאוד מקל, וגם מאוד נכון מנהלית, ויוצר שקט, כי הדברים מתנהלים כמו שצריך. למשל, אם יש מרצה מן החוץ שרוצה להציע קורס, ועדת ההוראה דנה בהצעות, מביאה לידיעת סגל המחלקה, וכל אחד רשאי לעיין ולתת את ההשגות שלו, ומתחשבים בזה. זה מצריך הרבה עבודה מבחינת הסגל של מדע המדינה, אין ספק. זה משהו שבאמת לא קיים במקומות אחרים.

עברת בשנה שעברה קורס פנימי (ויוקרתי) של "עתודה ניהולית". מה זה הקורס הזה?

זה היה קורס מאוד מעניין שהקיף מספר תחומים הנוגעים לניהול, לפיתוח מיומנויות, להכרת הפן התקציבי, הכרת מבנה האוניברסיטה ועוד. מעבר לתכנים שנחשפתי אליהם, אחד הדברים שלקחתי מהקורס הוא ההיכרות עם אנשים שמן הסתם יהיו בעמדות מפתח באוניברסיטה העברית בעתיד. מדובר באנשים נפלאים, ואין ספק שיצירת המגע האישי יכולה מאוד לעזור לכולנו בהמשך.

במסגרת הקורס כתבת נייר עמדה על נשירת סטודנטים במעבר משנה א' לשנה ב'.  

התבקשנו לכתוב על נשירת תלמידים, והגענו לממצאים מאוד מעניינים. עד עתה נהגנו לדבר על אחוזי נשירה של 18%-23% במעבר משנה א' ל-ב'. מה שגילינו זה שמדובר כנראה באחוזים נמוכים הרבה יותר. כשהאוניברסיטה מודדת את הנשירה, היא בודקת כמה אנשים היו בשנה א' בחוג מסוים בשנה מסוימת לעומת כמה קלטו טופס לימודים באותו חוג בשנה שלאחר מכן. אנחנו רצינו לדעת כמה מהסטודנטים שלא קלטו טופס לימודים עוברים לחוגים אחרים בתוך האוניברסיטה. החלטנו לבדוק 12 חוגים גדולים בשלוש הפקולטאות – חברה, רוח וטבע. לקחנו רשימות שמיות ובדקנו את הסטודנטים אחד-אחד, וכל מי שלא קלט טופס לימודים בתחילת שנה ב', בדקנו מה קרה איתו. הסתבר שרק כ-10% מהסטודנטים באמת עזבו את האוניברסיטה ולא עברו לחוג אחר. עכשיו צריך לבדוק למה אותם 10% עזבו את האוניברסיטה –  האם בגלל נסיבות אישיות, או בגלל שעברו למוסדות אחרים. אם אנחנו מעוניינים לעבוד על שיווק ומניעת נשירה, צריך לערוך בדיקה יותר מעמיקה. בחלק ההמלצות של נייר המדיניות שכתבנו הראינו שצמצום של הנשירה ב-5% יביא לתוספת תקציב די נכבדה לקופת האוניברסיטה. כך ששווה להשקיע ולהתאמץ.

לסיום, מה את מאחלת לעצמך להמשך הדרך?

קודם כל לעשות את התפקיד הזה של מזכירה לענייני הוראה ותלמידים של הפקולטה כמו שצריך. אני עדיין בשלבים של למידה, ולא חושבת כרגע מעבר לזה. ולרינה צליק, אני רוצה לאחל הרבה הצלחה בתפקיד רכזת המחלקה. זה תפקיד מאתגר ומרתק. שתהיה זו הצלחה שמשלבת עשיה מבורכת, עם הנעה והנאה בכל יום!

* חנן כהן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה.
מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. יולי רזייב

    מלכה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: