בין תכנון עירוני לעלייתה הספונטנית של סולידריות חברתית

מאת: מעין מור

ספרה של ג'יין ג'ייקובס, "The Death and Life of Great American Cities", התפרסם בתחילתה של תקופה בה יחסי העוצמה בין קבוצות שונות בארה"ב – גברים ונשים, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים – השתנו באופן דרמטי. הספר, שנכתב בעקבות שיטוטיה של ג'ייקובס בכמה ערים גדולות בחלקה הצפוני של המדינה, ביקר את אסכולות התכנון העירוני האורתודוכסיות והציע אלטרנטיבה מהפכנית לתכנון עירוני וקיימות אורבאנית. ניתן למצוא עדויות להשפעתה של ג'ייקובס – סופרת, עיתונאית ופעילה חברתית – גם בישראל. ספרה זה תורגם לעברית כבר ב-2008; ישנם מספר בלוגים בעברית שעוסקים בתכנון עירוני ונכתבים בהשראת רעיונותיה, ובתחילת חודש מאי השנה התקיימו במסגרת פסטיבל "Jane’s Walk" הבינלאומי סיורים רגליים בערים ירושלים, חיפה ותל אביב, שעסקו ברלוונטיות הרעיונות של ג'ייקובס.

ג'יין ג'ייקובס

עולם המושגים אותו ביקרה ג'ייקובס, על הנחות היסוד שלו והמעמד ההגמוני לו הוא זכה, בא לידי ביטוי בתכנון העירוני שצמח במחצית הראשונה של המאה העשרים. מצד אחד היו אלו רעיונותיו של אבנעזר הווארד (Ebenezer Howard), שראה בערים המתועשות את התממשותו של חזון דיסטופי. העיר הגדולה, לפי הווארד, חונקת את התושבים שלה בעשן העולה מארובות המפעלים שבה ובבניינים האפורים המתווים את רחובותיה, והיא כר פורה למחלות, אלימות ולכלוך. יעדו של תכנון עירוני מוצלח, לפי הווארד, הוא להגביל את גודלן של הערים ולשבץ פארקים בנוף העירוני כאמצעי להרגעת רוחו של האדם. מהצד השני בלטו רעיונותיו של לה-קורבוזייה (Le Corbusier), שראה בתכנון עירוני אמצעי לשליטה והכוונה של פעילות אנושית. החזון העירוני של לה-קורבוזייה מבוסס על חלוקה של העיר למרחבים פונקציונאליים המגבילים את הפעילות האנושית לאזורים מתוחמים ולפעילויות מוגדרות, חלוקה מרחבית שמובילה להפרדה סקטוריאלית ולכן גם מעמדית. המשותף לשני ההוגים הוא האמונה שבהתנהלות אנושית לא מבוקרת צפונה סכנה גדולה. שניהם חששו ממה שהטבע האנושי מסוגל לו בהינתן התנאים המתאימים: הווארד ביקש למנוע את תחלואתה של החברה העירונית, ולה-קורבוזייה – לשנות את אופיה. אל מול עולם המושגים הזה קמה ג'ייקובס וכתבה ספר שהוא במהותו שיר הלל לערים גדולות, על הצפיפות, המגוון והכאוס שבהן, ויתרה מזאת, לחברה האנושית.

הספר נפתח בביקורת על עקרונות התכנון העירוני האורתודוכסי. נקודת המוצא של ג'ייקובס היא שתכנון עירוני אוטופיסטי נכפה על ערים ונעשה במנותק מהאופן שבו הן מתנהלות בפועל. יתרה מזאת, ממסד התכנון העירוני מוצג בפי ג'ייקובס כסוכן פטרנליסטי המתיימר לערוך ניסויים בקהל שבוי. לכן, האלטרנטיבה היא ליצור תכנון עירוני שמתבסס במידה גדולה יותר על המצוי מאשר הרצוי; כזה שרותם את המרחב הפיזי של העיר כך שישרת את הפעילות האנושית ולא להיפך, ושהעקרונות שלו מנוסחים כתוצאה מהתבוננות באופן פעולתן של ערים כמערכות מורכבות, המתבססות על אורחות החיים של כל האנשים שחיים בהן. המטרה של תכנון עירוני כזה היא להביא לרווחה חברתית ושגשוג של כל תושבי העיר: נשים וגברים, בעלי משפחות ורווקים, עניים ועשירים.

 המסגרת האנליטית של הספר מורכבת משלושה חלקים. בחלק הראשון מציגה ג'ייקובס את הרשמים שאספה במהלך התבוננות השוואתית בדינאמיקות חברתיות בערים אמריקאיות שונות – ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה וסיינט לואיס. ג'ייקובס מתבוננת באינטראקציות בין אנשים בודדים ובין משפחות וכן בביטוי האגרגטיבי שלהן בבניינים ורחובות שלמים ולבסוף ברבעים עירוניים, ומסבירה כיצד עקרונות התכנון העירוני האורתודוקסי הביאו ליצירתם של חללים ריקים, מוזנחים ומסוכנים בלב הערים. מנגד, היא  מתארת כיצד דווקא באזורים שלא הוקמו לפי עקרונות התכנון העירוני האורתודוכסי, נוצרה עירוניות משגשגת, כזאת שמבטיחה קיום אנושי המציע שפע של בטחון אישי, רשתות חברתיות וסולידריות. בחלק השני של הספר עוברת ג'ייקובס לדון בתנאים הדרושים להבראת ערים, וכדי להמחיש אותם היא שואלת דוגמאות מאותם אזורים משגשגים שהציגה בחלק הראשון. היא מציגה את העקרון העומד בבסיס הטענה שלה: גיוון במרחב העירוני. הגיוון לפי ג'ייקובס בא לידי ביטוי ביצירת תמהיל של שימושי קרקע עירוניים (מקומות מסחר לצד מקומות מגורים לצד מקומות תעסוקה), עירוב של אלמנטים במראה הרחוב לשם יצירת עניין ודינאמיות בשימוש ברחוב (רחובות קצרים וארוכים, בניינים ישנים וחדשים) ולא פחות חשוב – גיוון בסוגי האוכלוסיות: צעירים לצד מבוגרים, רווקים לצד בעלי משפחות ועשירים לצד עניים. יישום של עקרון הגיוון, כך לפי ג'ייקובס, יביא ליצירתם של רחובות שוקקי חיים, המאכלסים פעילות אנושית מגוונת לאורך כל שעות היום והלילה. בסביבה עירונית שכזאת הבטחון האישי מובטח – כיוון שעצם נוכחותם של אנשים ברחוב בכל שעות היום והלילה מבטיחה פיקוח חברתי הדוק; עירוב השימושים יעודד הליכה ברגל על פני שימוש בכלי רכב ויפתח את הכלכלה העירונית כיוון שהוא ייצור ביקוש רב למוצרים שונים ומגוונים, והמפגש בין אנשים מרקעים שונים המתגוררים זה לצד זה יביא לעלייתה של סולידריות חברתית כתוצאה מהאינטרס המשותף לכולם – על אף ההבדלים ביניהם – יצירת סביבת מגורים נעימה ובטוחה. בחלק השלישי עוברת ג'ייקובס לתאר את הסכנה האורבת לעירוניות משגשגת – התדרדרות להומוגניות במרקם של מרחבים עירוניים, שמובילה להיווצרותן של שכונות עוני ואזורים מתים בגבולות של ערים – ומציעה דרכים להיאבק בהן.

רבות נכתב על הספר מאז שהתפרסם. הדיון היסודי שערכה ג'ייקובס במגוון רב של נושאים והדרך בה היא טוותה אותם יחד מזמן לכל קורא חווית קריאה אינדיבידואלית, כיוון שהעושר הרב מאלץ את הקורא להתמקד בהיבטים מסוימים ולוותר על קריאה מעמיקה באחרים. בעיני, אחד מהרעיונות המענינים ביותר העומדים ברקע של הספר ושאותו מביעה ג'ייקובס באופן מובלע הוא שהחוויה העירונית היא גורם מחייה, שמשחרר את האדם מהכבלים של החברה המסורתית ממנה הוא מגיע. כך, המרחב העירוני, דווקא בגלל המגוון האנושי שקיים בו, יכול לשמש כאמצעי להחלשת הזיקה של האינדיבידואל לקבוצות שמוגדרות על בסיס גזעי ומעמדי, וככלי לתיקון חברתי. מצד אחד, הצפיפות העירונית והמגוון האנושי מאפשרים לתושבים לפגוש באנשים הדומים להם ושחולקים את אותם תחביבים ותחומי עניין, ומצד שני היא כופה מפגש תדיר בין יחידים מקבוצות חברתיות שונות ובכך יוצרת אינטרסים מקומיים משותפים – ברמת השכונה או הרחוב – שיכולים לשמש כבסיס אלטרנטיבי לסולידריות חברתית. בשונה מההוגים העירוניים שאותם היא מבקרת, ג'ייקובס מביעה את הרעיון ששחרור הרסן של הפעילות האנושית, על השונות הגדולה שקיימת בה, תביא לעלייה ספונטנית של הרמוניה, כזאת שתביא לפריחה של חיים חברתיים וליצירת חברה עירונית משגשגת, עבור כל החברים בה.

המרקם העירוני בירושלים

נסיון מעניין הוא לבחון את הרלוונטיות של הרעיונות של ג'ייקובס לחיים העירוניים בירושלים. על פניו, ירושלים היא עיר מגוונת מאוד: יש בה שילוב של בניינים חדשים וישנים, רחובות רחבים וסמטאות צרות, אדירכלות מערבית לצד אדריכלות מזרחית. גם מגוון האוכלוסיות בה הוא עצום: יש בה ייצוג לכל הדתות הנוצריות וכן לפלגים ותתי-הפלגים של האוכלוסיה היהודית והערבית. אך על אף הגיוון הרב, יש בה אלמנט דומיננטי של הפרדה בכל אחד מהמימדים שתיארה ג'ייקובס. לפי עולם המושגים שלה, יש מעט מאוד מרחבים בעיר שיכולים להיקרא "עירוניים", אם בכלל: מרכז העיר, דרך עזה ורחוב עמק רפאים הם היחידים שיש בהם עירוב של מקומות מגורים, תעסוקה ומסחר, אך האוכלוסייה שמתגוררת בהם היא הומוגנית למדי; אזורי התעשייה בירושלים (עטרות, תלפיות, הר חוצבים) סמוכים לשכונות מגורים אך אינם נגישים להולכי רגל ולמשתמשים בתחבורה ציבורית; אזורי המסחר כמעט נקיים ממקומות מגורים (שוק מחנה יהודה, גבעת שאול, ממילא). לעומת זאת, רבות מהשכונות היהודיות שנבנו אחרי 1967 נראות כמו שכפול של אותה נוסחא: רחובות ארוכים של בניינים דומים, שהשימוש בהם מוגבל לשעות מסוימות במהלך היום ומשאיר אותם שוממים במהלך הלילה. רבות מהשכונות במזרח ירושלים דומות יותר לכפרים מאשר לשכונות עירוניות, והשכונות החרדיות בעיר מתעוררות ונרדמות בזמנים קבועים לפי אורח החיים של התושבים שלהן. מלבד התנאים הפיזיים, ירושלים נעדרת גם את התנאים הפוליטיים המאפשרים את הדינאמיקה שג'ייקובס מתארת: חסמים כלכליים ומשפטיים מונעים הגירה חופשית של אוכלוסיות שונות בתוך העיר, והיקף ועומק העוני של מרבית האוכלוסייה יוצרים ביקוש נמוך למוצרים ושירותים שהיו יכולים לייצר צמיחה כלכלית.

קשה להימנע מהמסקנה שהאמונה של ג'ייקובס בכוח המשחרר שיש לערים נראית דמיונית כשהיא פוגשת במציאות הירושלמית: הסגרגציה המרחבית בין האוכלוסיות השונות בעיר מחזקת את הזהויות הקבוצתיות – התרבותיות, האתניות והפוליטיות – על פני זהויות אחרות; הסגרגציה הסקטוריאלית, שחופפת לה, מוסיפה מגבלות על הסיכוי של יחידים לחצות את הגבולות של הקבוצה שלהם ולהכיר אנשים זרים שדומים להם. התוצאה היא השאיפה של יחידים בתוך קבוצות ותתי-קבוצות לייצר רווחה לפי קווים אתניים או תרבותיים, תוך הסתגרות והתבדלות. בעוד שג'ייקובס  מטילה על אינדיבידואלים, תושבי הערים, את האחריות ליצירת שגשוג בסביבת המגורים שלהם, ומציעה להשתמש בתכנון עירוני ככלי שיאפשר להם לעשות זאת, התכנון העירוני בירושלים משמש דווקא כחסם ושומר את האחריות לשגשוג העיר ברובה לא בידי כל תושביה וגם לא למענם – אלא בידי פקידים מקצועיים ופוליטיקאים מקומיים, או לחילופין, בידי ארגונים אזרחיים, שמחזקים שוב את הזהות הקולקטיבית של הקבוצות שאת האינטרסים שלהן הם מייצגים. ניתן רק לשער מה היה קורה אם עקרונות התכנון העירוני שהציעה ג'ייקובס היו מיושמים בירושלים.

* מעין מור היא סטודנטית לתואר שני במחלקה למדע המדינה.
מודעות פרסומת

  1. ביקורת מצוינת, וההשוואה לירושלים נכונה מאוד.

  2. אני מצטער, סיימתי לקרוא את הספר הזה לא מזמן והוא בסופו של דבר היה די משעמם בעיני. הרבה מילים על כלום.

  3. אירית

    לעורך דין נדלן שהשתעמם מהספר… ולכן בדיוק אתה עורך דין ולא איש רוח……

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: