בדיוק אותו דבר אבל שונה לגמרי?

מאת: מור מיטרני ורועי קיבריק

כרגיל, הכול התחיל במקרה. כרגיל, דחינו את הקץ (כלומר את העבודה על הדוקטורט) ופתחנו בעוד שיחת מסדרון סתמית על "חיינו לאן?", ומה אנחנו עושים כאן, ומי בכלל יקרא את מה שאנחנו עובדים עליו במשך שנים, ואיך עד שנסיים לכתוב דוקטורט ביחסים בין-לאומיים, בטח כבר לא יהיו יחסים בין-לאומיים או לאומים בכלל (מצבנו, אגב, טוב קצת יותר מאלו שכותבים על האיחוד האירופי, כמעט זצ"ל), ושאולי כדאי לא לדחות את הקץ, אלא פשוט לאחד כוחות עם מדע המדינה וליצור תחום מחקר אחד מבוסס. כרגיל, הוויכוח היה נחרץ. לא משום שאנחנו כל כך אידיאולוגיים, אלא כי אנחנו נהנים לנקוט עמדה נחרצת רק כדי לייצג את הצד הנגדי ולשמור על עניין. בלהט הדיון גם נולדה ההבטחה ללירן לכתוב מאמר משותף. כמו כל דבר שקשור בדוקטורט מיד דחינו את ביצוע התכנית בכמה חודשים. אבל לבסוף הגענו גם לכך, והתיישבנו, שני חייזרים יחב"לים, להתווכח בפורום של מדע המדינה. בפינה האדומה, במשקל נוצה – רועי, נציגם של התומכים באיחוד תחומי המחקר של מדע המדינה והיחסים הבין-לאומיים. בפינה הכחולה – מור, "שומרת החומות" ומי שמייצגת את הטענה שההפרדה הכרחית.

חשוב לציין שהפולמוס בינינו נוגע אך ורק לשאלת הגדרתם של תחומי המחקר והצורך באיחודם: איננו עוסקים באופן שבו תחומי המחקר משתלבים במבנים אדמינסטרטיביים אוניברסיטאיים, ואין בעמדותינו השונות משום הבעת עמדה לגבי מערכת היחסים בין המחלקות השונות.

קודם כל, הטענות של רועי בעד האיחוד:

לטענה הראשונה אקרא "משקפיים משותפים": במדעי החברה יש תחומי מחקר רבים, וכל תחום נעזר במשקפיים שונים כדי לבחון תופעות חברתיות, להסיק מסקנות אודותן ולנסות להסביר אותן. אמנם לאחרונה בולטת מגמה אינטר-דיסציפלינארית, הכוללת בין היתר חקר תופעות שונות באמצעות שילוב בין מגוון תחומי מחקר – ומגמה זו אני מעודד (נשמור זאת לדיון אחר); ואולם גם במחקר אינטר-דיסציפלינארי תחומי המחקר השונים עדיין נפרדים, וכל תחום נשען על תיאוריות מרכזיות אחרות. במילים אחרות, כל תחום נעזר במשקפיים ייחודיים כדי לבחון את התופעות החברתיות. טענתי היא כי מדע המדינה וחקר היחב"ל משתמשים באותן עדשות, עדשות פוליטיות, ודרכן הם בוחנים ומסבירים את העולם. אותן עדשות = אותו תחום!

הטענה הבאה מכונה "המלחמה בעידן החדש": תחום המחקר המכונה יחב"ל צמח על מנת להתמודד עם תופעה מרכזית – המלחמה. התחום ניסה ועדיין מנסה להבין את התופעה, להסביר אותה ולהציע דרכים למנוע אותה. אלא שמאפייניה של אותה תופעה מרכזית השתנו: בתקופה שבה התהווה התחום התחוללו מלחמות בעיקר בין מדינות, אולם היום שכיחות יותר מלחמות בתוך מדינות, מלחמות החוצות גבולות מדיניים ומערבות שחקנים שאינם מדינות. כתוצאה מכך, על מנת להתמודד בהצלחה רבה יותר עם תופעת המלחמה, תחום מחקר זה חייב להשתכלל ולחקור היבטים נוספים ורמות ניתוח אחרות – לא רק את היחסים בין הלאומים, אלא גם את היחסים התוך-לאומיים, הטרנס-לאומיים, ואת היחסים בין קבוצות חברתיות שונות כמו גם את ההיבטים האוניברסאליים. החיבור למדע המדינה יכול להעשיר את ארגז הכלים של חוקר יחב"ל בבואו להתמודד עם משימתו זו.

אסור כמובן לשכוח את השפעתו של תהליך הגלובליזציה. ההפרדה המבנית המוחלטת בין רמת המדינה ורמת המערכת הבינ"ל כבר אינה נכונה – אם בכלל הייתה נכונה אי-פעם – לא רק בענייני מלחמה, אלא גם בסוגיות הנוגעות לבחירות, לכלכלה, למשפט ולתרבות. חוקרים משני התחומים "הנפרדים" כיום, שמעוניינים להבין את התופעות הפוליטיות והחברתיות המתרחשות על רקע תהליכי הגלובליזציה האינטנסיביים, ישכילו להימנע מחלוקה דיכוטומית שכזו, ויעניקו תשומת לב לתהליכים חוצי גבולות לאומיים.

על רקע זה יש לבחון את האופן שבו המבנה האקדמי משקף את המציאות הפוליטית: ההפרדה בין חקר הפוליטיקה הפנים-מדינתית וחקר הפוליטיקה הבין-לאומית שיקפה את המציאות הפוליטית של סוף המאה ב-19 ושל תחילת המאה העשרים, ובמיוחד את  עצמתן של מדינות הלאום בתקופה זו. שמירה על מבנה אקדמי שהולם את המציאות הפוליטית שהתקיימה לפני למעלה ממאה שנים ושאינו רגיש למציאות המשתנה עלול להשאיר את האקדמיה מאחור: היא לא תהיה עוד רלוונטית – בעיקר משום שהיא תייצר ידע שאינו רלוונטי – ותפספס את ההזדמנות להיות שחקן חברתי משמעותי.

ויש גם זווית מוסדית: אם נאמץ את התפיסה הטוענת שלשני תחומי מחקר אלה יש מטרות וכלים משותפים, הרי שאיחוד המחלקות יביא ליצירתם של מקומות רבים יותר ומשמעותיים יותר שבהם יכולים חוקרים ומחקרים משני התחומים להיפגש. כלומר: שתי קהילות אפיסטמיות נפרדות יקימו קהילה משותפת נרחבת ומגוונת יותר. נכון – יש חיסרון בקהילה אפיסטמית גדולה ומגוונת מדיי: קשה להקיף את כל הסוגיות הנחקרות במסגרתה, וקשה לשמור על קשר עם כל החוקרים הנכללים בה. ואולם, יצירתם של מסלולי התמחות מגוונים וחלוקה לנושאי עניין שונים בתוך אותה קהילה אפיסטמית גדולה, יכולים לתת מענה לבעיה זו. אמנם אני טוען שהחלוקה בין מדע המדינה ליחב"ל לפי רמת הניתוח (המדינה או המערכת הבין-לאומית, בהתאמה) מחטיאה את מטרתה, אך חלוקת הקהילה המשותפת לפי תחומי עניין – משפט, תרבות, תיאוריה, כלכלה, דיפלומטיה, מוסדות וכדומה – הולמת יותר את המציאות העכשווית, ואפשר לנצלה לטובת המחקר והרחבת הידע.

ולבסוף, הסתייגות: אם ההפרדה בין שני התחומים ובין שתי המחלקות תורמת להקצאת תקנים רבים יותר ולהפניית תקציב גבוה יותר לחקר הפוליטיקה, אזי אקפל את דגלי ואזנח את טיעוניי – אם כי אמשיך להציע להגביר את שיתוף הפעולה ולהעמיק את ההפריה ההדדית בין שני התחומים.

וכעת, מהצד האחר, מור, או: "למה ההפרדה בין התחומים עדיין במקומה?"

שני דוקטורנטים במחלקה ליחסים בין-לאומיים מפרסמים בעיתון של המחלקה למדע המדינה טור בעד ונגד איחוד היפותטי של המחלקות… אמנם זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל הבדיחה הזו משקפת את הדילמה שאִתה גם רועי וגם אני מתמודדים במהלך כתיבת הדוקטורט: הצורך הבסיסי שלנו להגדיר את תחום המחקר שאנחנו משתייכים אליו, לדעת עם אילו חוקרים ותאוריות אנחנו מתכתבים ובאופן כללי להבין איך מממשים את השאיפה הטבעית לעוגן דיסציפלינארי יציב ואיתן שילווה אותנו לאורך התהליך המבלבל ממילא.

אז מה מקורה של הדילמה? החלוקה הדיסציפלינארית בין מדע המדינה ליחסים בין-לאומיים התקבעה עם סיום מלחמת העולם השנייה, ולאחריה התפתח תחום היחב"ל כתחום עצמאי. הנחת היסוד ששימשה בסיס למהלך הפרדיגמטי הזה מכונה "ההפרדה הגדולה" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר מוצלח: The Great Divide), והיא גורסת שמבחינה פוליטית, מדינה מתנהגת במסגרת הפנים-מדינית באופן שונה ומובחן לחלוטין מהתנהלותה במסגרת החיצונית, המכונה "המערכת הבין-לאומית". מכאן, שאף על פי שהמדינה, על היבטיה השונים, היא שעומדת במרכז שני תחומי המחקר האלה, בפועל מושאי המחקר שבהם מתמקד כל תחום שונים באופן מהותי ממושאי המחקר של התחום המקביל (אם כי לא בהכרח לא-תלויים בהם).

ואז הגיעה הגלובליזציה. בתחילת שנות ה-90, כשהסתיימה המלחמה הקרה (שכנראה הדגימה יותר מכול את טענת "ההפרדה הגדולה", כיוון שהיא אפשרה לדמיין את המרחב הבין-לאומי הייחודי כמרחב שמושפע באופן בלעדי ממערכת יחסי העוצמה בין המעצמות הגדולות ושאינו תלוי במאפיינים פנים-מדינתיים), נוצר חלל אפיסטימולוגי בכל הנוגע לאופן שבו מעוצב הסדר הפוליטי הבין-לאומי. בערך בתקופה הזו חדר בהקשרים שונים לשיח הפוליטי, וגם לשיח האקדמי, מושג הגלובליזציה (שהתחיל לפרוח בשנות ה-80, אך היה מוכר עוד במאה ה-19). אחד ההקשרים המרכזיים של המושג בסוף המאה ה-20 הוא תהליך שחיקת המדינה. השאלה שעומדת במוקד הדיון הנרחב הזה, שניתן לראותו בשדות רבים של מדעי החברה, היא: האם אנחנו עדים לשקיעתה של המדינה כסמכות הפוליטית העליונה וכקהילה החברתית המרכזית, תפקידים שאותם מילאה במאות האחרונות? יתרה מזאת, הטענה המרכזית היא שתהליכי הגלובליזציה מטשטשים את אותה "הפרדה גדולה": בפועל, היום כבר לא ניתן להבחין בין המסגרת הפנימית והחיצונית של המדינה. והנה – כל ההצדקה להקמתו ולפיתוחו של תחום המחקר "יחסים בין-לאומיים" נדמה ומאבדת אחיזה.

עוד לא הגענו לדילמה, אבל הנה זה בא… בהנחה שתפקידם הטבעי של תחומי המחקר השונים במדעי החברה הוא כמובן לחקור ולבחון את "החברה" – או מדויק יותר, היבטים ספציפיים שלה – הרי ששינויים מהותיים בחברה ובהיבטים ספציפיים שלה אמורים לאתגר את תחומי המחקר הקיימים ולעתים אף להוביל לשינויים בתכניות המחקר שלהם. מכאן, שלאור טענות הנוגעות לשחיקתה של המדינה, להיטשטשות הגבולות המבחינים בין המסגרת המדינתית למסגרות אחרות ולעלייתם של שחקנים שאינם מדינתיים, החוקרים שפועלים בתחומי מחקר שממוקדים במדינה, כלומר גם חוקרי יחב"ל וגם חוקרי מדע המדינה, ניצבים בפני שאלות לא פשוטות הנוגעות בראש ובראשונה לרלוונטיות של תחומי המחקר שלהם.  כך לדוגמה, שלוש טענות שרועי מעלה – המלחמה, הגלובליזציה והקשר בין האקדמיה למציאות הפוליטית – עוסקות בצורך למצוא רלוונטיות "בעידן החדש" הזה.  שתי הטענות האחרות – המשקפיים המשותפים והזווית המוסדית – הן בבחינת התשובות לאתגרים הללו.

בעמדתו של רועי תומכים כמובן גם שיקולים שאינם אינטלקטואליים גרידא. תחום מחקר שאינו רלוונטי, חדשני ואטרקטיבי או שאינו נתפס ככזה, סביר להניח שייאבד מתקציבי המחקר שלו (הנמוכים מלכתחילה), פחות ופחות סטודנטים לתארים מתקדמים יבקשו להמשיך בו את לימודיהם והדרך לניוון דיסצפלינארי תיסלל במהרה. כלומר, הטענה הבסיסית לטובת איחוד התחומים היא ששניהם סובלים מ"משבר רלוונטיות", ושכידוע אחת הדרכים הפופולאריות להתמודד עם משבר היא למצוא שותפים לצרה, להחזיק ביחד ידיים – ואחרינו המבול…

אז מה הבעיה? קודם כול, אני תמיד אוהבת להתנגד למהלכים שנראים מובנים מאליהם. כזו אני, סקפטית. במקרה שלפנינו אני גם יודעת לבסס את הסקפטיות הזו על שני טיעונים מרכזיים, הקשורים זה בזה.

הטיעון הראשון נוגע ליחסים הא-סימטריים בין התחומים. נראה לי שבקרב חוקרי יחב"ל תחושת המשבר הדיסצפילנארי מחלחלת ובוערת, ולעומת זאת היא איכשהו פוסחת על חלקים ניכרים מהתחום המאוד-רחב של מדע המדינה. כלומר, חוקרי מדע המדינה עדיין אינם מכירים בצורך המשותף של שני התחומים להתאים את עצמם לאותו מצב חדש, שבו לכאורה כל התחומים המתמקדים במדינה מאבדים אט אט רלוונטיות. בנסיבות כאלה, איחוד תחומי המחקר הללו עלול להוביל לסיפוח יחב"ל לתוך האסכולות השונות במדע המדינה, ולא להתמודדות משותפת עם המשבר באמצעות שילוב זרועות אינטקלטואליות, מה שיוביל בכל מקרה לאותו ניוון שממנו התומכים בשילוב התחומים כל כך חוששים.

הטיעון השני, שגם יכול להסביר את היחסים הא-סימטריים שתוארו בין התחומים, מבוסס על ההבחנה שבניגוד לנימה האפוקליפטית-משהו שמאפיינת את מיטב כתבי העת ביחב"ל בשנים האחרונות, המדינה והיחסים הבין-מדינתיים הם עוד לא בבחינת זן נכחד. אמנם תהליכי הגלובליזציה והרעיונות שמלווים אותם מאתגרים את הישות המדינתית ואת המערכת הבין-מדינתית, אך הם לא מביאים בהכרח לערעור היסודות האונטולוגיים והאפיסטמולוגיים הבסיסיים של תחומי המחקר שלנו, ולפיהם המדינה היא (עדיין) מקור הסמכות הפוליטית המרכזי והקהילה הפוליטית העיקרית שבמסגרתה בני אדם חיים ומבינים את חייהם.

ולכן, בעיניי, כדי לשמר את חיוניותם ואת תכליתיותם של שני התחומים גם לאור שינויים מהותיים בתפיסות שמכוננות את הסדר הבין-לאומי ואת הסדר הפנים-מדינתי, יהיה נכון יותר להשקיע מאמץ בעדכונו של כל אחד מהתחומים ובהתאמתו לאותו עידן חדש וגלובלי (נניח) מאשר באיחוד, שיהיה כאמור פחות אפקטיבי. גם אם תהליכי גלובליזציה – מישהו בכלל יודע מה זה אומר? – מטשטשים את הגבול בין הפנימי לחיצוני, הרי שהמרחבים הפוליטיים הללו, המדיני מחד והבין-לאומי מאידך, נותרים מרחבים פוליטיים חשובים, ויש להקדיש מאמץ אינטלקטואלי ניכר כדי להבין אותם לעומק. מכאן שיש לדעתי להתמודד עם טשטוש הגבולות בשתי רמות: האחת – הרמה התחומית. כל אחד מתחומי המחקר צריך להתאים את עצמו פרדיגמטית, תאורטית ואמפירית להתמודדות עם אותן נסיבות משתנות; השנייה – הרמה הבין-תחומית. ראוי בעיניי לערוך יותר מחקרים שיתמקדו ביחסי הגומלין בין התחומים, שיבחנו את ההתכתבות בין הרמה המדינית והרמה הבין-לאומית ושישאלו כיצד יחסי הגומלין האלה בין שתי הרמות משפיעים על המרחב הגלובלי ההולך ומתבסס ומושפעים ממנו. אם כך, נראה לי שנכון יותר להתבסס דווקא על שיתוף פעולה בין התחומים ועל יחסים אינטר-דיסציפלינאריים, ולא על איחוד מוחלט: איחוד כזה רק יאשש את הטענות בדבר תהליכי טשטוש הגבולות וירידת קרנה של המדינה, אף שמבחינה אמפירית תהליכים אלה טרם באו לידי ביטוי ממשי.

ולתוצאות המערכה

שני המתמודדים נמנעו מהצבת נקודה – או חס וחלילה סימן קריאה – בסיום טיעוניהם. אנו משאירים את סימן השאלה תלוי ועומד, כך שהדיון והמחקר יימשכו. ודאי ישנם היבטים נוספים לשאלה זו – הקשרים תרבותיים והיסטוריים מקומיים ועולמיים, פוליטיקה אקדמית, כלכלה אבולוציונית, פסיכולוגיה חברתית, אנתרופולוגיה מוסדית ועוד. לעת עתה נסתפק בתרומתנו להצבת סימן השאלה…

 * מור מיטרני ורועי קיבריק הם דוקטורנטים במחלקה ליחסים בין-לאומיים.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: