פוסט-דוק: מעין מור משוחחת עם ד"ר דן מיודובניק

מאת: מעין מור

לפני שטס ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב הוא השלים את התואר הראשון והשני בחוג למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. הוא פעיל פוליטית מאז שהיה ילד, ובכלל חשב שילמד קולנוע והיסטוריה של עם ישראל, עד שמצא את עצמו עושה דוקטורט במדע המדינה. הוא חבר סגל במחלקה משנת 2006, ונמצא כעת בשנת שבתון באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בארה"ב.


אני אמנם מכירה את המחקר שלך, אבל מסקרן אותי לדעת – איך אתה מציג אותו לאנשים שלא מגיעים מהתחום?

אני חוקר סכסוכים תוך-מדינתיים משלושה היבטים: המוטיבציה להשתתפות באלימות, בין אם זו קשורה לזהויות קולקטיביות – אתניות, דתיות או אחרות, או לעניינים כלכליים; הקשר למוסדות המדינה, ובמיוחד כיצד מידת ההכלה או ההדרה של קבוצות שונות משפיעה על המוטיבציה לאלימות; ותפקידם של יזמים פרטיים, מנהיגים פוליטיים וחברי קבוצות חמושות בערעור היציבות במדינה. במשך השנים התבוננתי בעיקר בהופעה של אלימות תוך-מדינתית, ובשנתיים האחרונות אני בעיקר מתבונן בערים מעורבות ושכונות. במחקרי אני עושה שימוש בשיטות מחקר מסורתיות במדעי החברה, סקרים ומקרי בוחן, וכן בשיטות חדשניות – מידול פורמלי של דינאמיקות קבוצתיות באמצעות מודלים ממוחשבים.

הראיון הזה הוא בעצם הזדמנות בשבילי לשאול אותך על התקופה שבין התואר הראשון לשני, כשעבדת בפוליטיקה

בשנת 1991, לפני שסיימתי את התואר הראשון, ממש בסמסטר האחרון, קיבלתי עבודה בכנסת. עבדתי כעוזר פרלמנטרי בסיעת רצ, במשך מספר החודשים לפני שהוקמה מרצ. אחרי הבחירות התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי מהאוניברסיטה, שהפך להיות חבר כנסת, ד"ר בני טמקין. עבדתי איתו תקופה, ובתחילת 1993 הפכתי להיות דובר סיעת רצ ואחר כך דובר מרצ. עשיתי את זה גם במקביל לתואר השני עד שהתמניתי לדובר שלום עכשיו. בשנת 1996 החלטתי לעזוב את התפקיד ולהקדיש את הזמן שלי לכתיבת התזה, ואז בעצם הפסקתי את העבודה בפוליטיקה. זאת הייתה תקופה אינטנסיבית מאוד. למדתי בתקופה מאוד קצרה הרבה מאוד דברים על החברה הישראלית, הפוליטיקה בישראל ובכלל ועל עצמי.

אז בעצם ההחלטה ללכת ללמוד מדע המדינה הייתה קלה?

תמיד עניינה אותי פוליטיקה. כבר כילד קטן נורא סקרנו אותי מפלגות ובחירות. אני זוכר את עצמי בתור ילד בוויכוחים בכיתה, בהפגנות והתארגנויות, וגם הייתי חבר מפלגה מגיל מאוד צעיר. העניין במדע המדינה תמיד היה שם, אבל בכל שלב בלימודים, עד שהגעתי לדוקטורט, שקלתי ללמוד דברים אחרים. לפני הגיוס התקבלתי לעתודה אקדמית, אבל אז לא הייתה אפשרות ללכת לעתודה במדעי החברה. התקבלתי ללימודי הנדסה בטכניון ולא הלכתי. כשנרשמתי שוב ללימודים רציתי קולנוע. זה היה לפני שישראל עברה לעידן הרב-ערוצי וחשבתי שזה תחום שיתפתח ואוכל להשתלב בו. הקולנוע עניין אותי (וממשיך לעניין אותי) גם מבחינה תיאורטית, והתעסקתי בתחום עוד בבית הספר התיכון. אחרי שנרשמתי ללימודים נסעתי לטיול בחו"ל, ואיכשהו העובדה שצריך לשלם לאוניברסיטה כדי לממש את הקבלה ברחה לי מהראש, וכשחזרתי גיליתי שביטלו לי את הקבלה. כשחזרתי, ביקשתי מהאוניברסיטאות סליחה ומחילה, וקיבלתי אישור מאוניברסיטת תל-אביב להתחיל בלימודים. בחלון הרישום אמרו לי, בסדר, התקבלת לאוניברסיטה – לאיזה חוג אתה הולך? אמרתי שאני הולך ללמוד קולנוע. שאלו אותי – אתה בטוח? יש עוד הרבה אפשרויות. זה קצת הלחיץ אותי, אז בסוף הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ומדע המדינה. די מהר עזבתי את הלימודים בחוג לפסיכולוגיה ועברתי ללמוד לתואר מלא במדע המדינה. אחד הדברים שצריך לעשות כשלומדים לתואר רק במדע המדינה זה להשלים נקודות מכל מיני מקומות, אז לקחתי הרבה קורסים בקולנוע ובהיסטוריה של עם ישראל. זה תחום שתמיד עניין אותי ועדיין מאד מעניין אותי, וכמעט והלכתי לעשות בו תואר שני.

ואיך הגעת לעשות דוקטורט?

אחת הסיבות בגללן הלכתי לעבוד בכנסת הייתה ההזדמנות לראות איך הפוליטיקה עובדת מקרוב. בתואר הראשון השתתפתי בסמינר שעסק במנהיגות פוליטית ולכן עניין אותי לעבוד עם חברי כנסת, כי הם סוג של מנהיגים. במהלך העבודה כדובר חיפשתי דרך להמשיך ללמוד ושמעתי שנפתחת תוכנית באוניברסיטת תל אביב לתקשורת פוליטית. לא הייתי מודע בכלל לפן האקדמי-תיאורטי של הנושא, וזה הצית את העניין שלי בתוכנית. במהלך הלימודים לתואר שני קיבלתי פידבקים טובים מהפרופסורים שלי, והלך לי בסך הכל די טוב. עבדתי כעוזר מחקר וכעוזר הוראה והיתה לי הזדמנויות ללמד באוניברסיטה הפתוחה ובבית ברל, ופתאום הבנתי שאני עומד בפני שינוי מסלול.

עוד משהו שגרם לי לפנות לכיוון האקדמי היה העבודה עם חברי הכנסת בני טמקין ונעמי חזן, שני אקדמאיים שבילו חלק גדול מהחיים שלהם בהכשרה ובעבודה אקדמית. הסתכלתי מהצד על הדיסוננס בו הם היו, בין הקצב והעומק שהרקע האקדמי שלהם חייב אותם לעבוד בו אל מול המציאות הפוליטית הדורסנית שחייבה אותם לעבודה במעגלי זמן מאוד קצרים, וזה יצר אצלי מוטיבציה לעזוב את העבודה בכנסת. הגעתי לצומת שבו הייתי חייב להחליט בין העיסוק בפוליטיקה וחקר הפוליטיקה. תמיד אפשר אחר כך לכתוב דוקטורט בתור תחביב, אבל זה לא היה מה שרציתי לעשות. זאת הייתה נקודה שבה היה לי ברור שאחד יבוא על חשבון האחר.

איך הגעת בעצם מתקשורת פוליטית לחקר סכסוכים?

אני חייב לדבר קצת על לילך (לילך ניר, אשתו וחברת סגל במחלקות לתקשורת ומדע המדינה, מ"מ) כדי להגיע לשם. את לילך הכרתי כשהייתי בתואר שני והיא למדה לתואר ראשון. כבר הייתי לקראת סוף התואר, והתלבטתי אם לכתוב דוקטורט בארץ או במקום אחר. כשהכרתי אותה היא למדה תקשורת וחשבה מאד ברצינות לכתוב דוקטורט בחו"ל. החלטנו לעשות את מה שצריך כדי ששנינו נתקבל ונוכל לנסוע יחד.

כתבתי תזה בתקשורת פוליטית, שעסקה בגבולות השיח הציוני בחברה הישראלית. התמקדתי באדם שמעטים (באמת מעטים) שמעו עליו – מרדכי שטיין. הוא נולד ברוסיה, הגיע לכאן בתור ילד, ולמד בגימנסיה העברית הרצליה כבן מחזור של משה שרת, גולומוב וכל היתר. אחר כך התגלגל לשוליים של ה-פ.ק.פ (המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית) שפעלה במחתרת, והחל להוציא עיתון שנקרא "האור", שהיה בתקופה מסוימת הבטאון הבלתי רשמי של המפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר זרקו אותו מהמפלגה בטענה שהוא טרוצקיסט, וככה הוא התגלגל בשוליים של השוליים, המשיך להתפתח מבחינה רעיונית, כתב בלי סוף, וכשקמה מדינת ישראל הוציא לאור עיתון שנקרא "העיתון הדמוקרטי". שטיין עניין אותי כי הוא כל הזמן "איתגר" את גבולות השיח. איתגר במרכאות, כי הוא בעצם לא השפיע על אף אחד. בתזה שלי טענתי שבכל נושא שעלה אז לסדר היום אפשר היה למצוא מכנים משותפים מבחינת שדה השיח בין כל המפלגות והזרמים הפוליטיים בישראל. אולי היו אי-הסכמות, אבל הייתה טרמינולוגיה והנחות יסוד משותפות. שטיין טיפל בכל הנושאים שעלו על סדר היום באמצעות שיח אחר לגמרי, ליברלי, דמוקרטי-אזרחי. מבחינה גנאולוגית רעיונית (לא אישית), הוא המבשר של "העולם הזה" וגם של התנועה לזכויות האזרח. הוא היה אדם לא כל כך חשוב אבל מאוד מעניין, כי הוא עוזר למקם את  השיח ההגמוני הישראלי. אני משתמש במילה הגמוני כי זה בין היתר מה שהביא אותי לאוניברסיטת פנסילבניה, אחרי שקראתי עבודות של איאן לוסטיק (שהפך להיות המנחה שלו בדוקטורט, מ"מ) ובמיוחד את Unsettled states, disputed lands. התעניינתי מאוד בחשיבה על גבולות השיח ובמסגרת התיאורטית שאיאן פיתח להבנת התפשטות והתכווצות של מדינות, ורציתי לנסות ללכת ללמוד אצלו. למעשה, המעבר האינטלקטואלי שלי מתקשורת פוליטית לחקר סכסוכים היה מעבר מחשיבה על גבולות השיח לחשיבה על גבולות הסמכות של המדינה ועל האילוצים שנכפים על מדינות ומאתגרים את גבולות הסמכות שלהן.

המעבר הביוגראפי הוא שרציתי ללכת לפנסילבניה כדי ללמוד אצל לוסטיק, ולילך רצתה ללכת ל–Annenberg School of Communication, שהוא אחד מבתי הספר הכי טובים לתקשורת בארה"ב ונמצא גם באוניברסיטת פנסילבניה – ושנינו התקבלנו.

במה מדיסון, שבה אתה נמצא עכשיו בשנת שבתון, שונה מפילדלפיה, בה חיית בתקופת הדוקטורט?

פילדלפיה היא עיר מאוד גדולה, הטרוגנית, תעשייתית. מדיסון מאוד שונה מערים אמריקאיות אחרות שהכרנו. היא נמצאת במערב התיכון של ארה"ב. זאת אמריקה אחרת לגמרי, לא ניו יורק ולא פילדלפיה ולא וושינגטון או בוסטון. מדיסון היא מקום מאוד ליברלי מבחינה ערכית, ומרגישים את זה ביחס של אנשים לאנשים אחרים. אנשים לא מסתכלים הצידה כשהם הולכים מול זרים ברחוב. יש פה גם הטמעה של החשיבה שהופכת להיות חלק גם מהחיים באזורים הכפריים באירופה, של הנסיון לחיות חיים יותר אותנטיים, בלי לבזבז דברים או לזרוק אוכל; לקנות ולצרוך רק את מה שבאמת צריך ולא את מה שמפרסמים כל הזמן; לתמוך בעסקים מקומיים ולא דווקא ברשתות ענקיות, כל הדברים האלה שקשורים ל- Slow Food Movement. אני חושב שאפשר לקרוא לזה Slow Life Movement. אחד הדברים היפים בשכונה שבה אני גר הוא שזאת שכונה עם בתים פרטיים ולאנשים יש חצר, אז הרבה מהם מגדלים ירקות. לדוגמא, הזמנו את השכנים שלנו לפני כמה חודשים לארוחת ערב, והם באו עם בקבוק יין ושלוש עגבניות שהם גידלו.

לסיום, אני רוצה לחזור דווקא לפרק הפוליטי. מה הכי אהבת בעבודה שלך בפוליטיקה?

מאוד אהבתי לעבוד במערכות בחירות. הייתי שותף פעיל בצורות שונות במערכות בחירות בשנים 1988-1996, גם בבחירות מוניציפליות וגם בהסתדרות. הבחירות הכי משמחות שהיו לי היו כשהייתי דובר מטה הבחירות של "חיים חדשים להסתדרות". זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהייתי חלק מקמפיין בחירות שניצח. העבודה בבחירות הייתה הרבה יותר מלהיבה מאשר לעבוד בסיעה בכנסת, כי יש שטח, נוסעים ומסתובבים, מפעילים אנשים, הרבה תהליכים שמתחילים מלמטה ומגיעים עד למעלה.

אחד האירועים המעניינים ביותר שארגנתי היה בספטמבר 1993, כשחתמו על הסכמי אוסלו. זה היה משהו שנפל על כולם משום מקום, ממש בהפתעה. במיוחד מעניין היה לראות את הרחש-בחש בכנסת, במיוחד במפלגה מהשמאל, שהרבה מהחברים שלה היו דמויות מרכזיות בתהליך השלום במשך הרבה שנים. היה גם מאבק משעשע בין אנשים כדי להבטיח את מקומם ברשימת האורחים של רבין בטקס החתימה בבית הלבן. דדי צוקר, שלא היה בין הנוסעים, הציע לארגן אירוע צפייה משותף בטקס עם מאה ישראלים ומאה פלסטינים שהיו פעילי שלום מרכזיים. יחד עם אורית רוזין, שעבדה אף היא בסיעה בכנסת, תכננו אירוע ב"אמריקן קולוני" במזרח ירושלים. חשבנו שיבואו מעט אנשים ומספר אנשי תקשורת, כי כך היינו רגילים באירועים של השמאל. הסתבר שזו הייתה הצלחה כבירה. הגיעו מאות אנשים ועיתונאים מכל רחבי העולם. הייתה אווירה ממש טובה ועוצמתית. זאת הייתה נקודת שיא רצינית, ואני מאוד שמח שהייתי שותף לה, היה בזה משהו מאוד בונה. חבל שהדברים התגלגלו מאז אחרת.

* מעין מור היא סטודנטית לתואר שני במחלקה למדע המדינה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: