נשק השביתה

מאת: אייר לין

תקופת השביתות שעוברת על המשק הישראלי בזמן האחרון הינה הזדמנות מצוינת להעלות לדיון את לגיטימיות השביתה ככלי למשא ומתן על תנאי ההעסקה. כלי זה, שבעבר נחשב לאחד מביטוייה המבורכים של מדינת הרווחה ויחסי עבודה הוגנים, מתקבל בימינו במידה גדולה של ציניות בקרב הציבור הרחב. אומנם בכל שביתה עולים אי אלו טיעונים בעד ונגד אותה שביתה גופא, אך למיטב ראייתי לא התקיים דיון רחב יותר בדבר עצם השימוש בשביתה ככלי ראוי ולגיטימי בשוק העבודה הישראלי. מבלי להיכנס לפרטים הסבוכים של עולם שוק העבודה לגבי חלוקתו לסקטור ציבורי ופרטי, צורות העסקה קבלניות למיניהן ומידת חשיפתם של סקטורים שונים לתחרות בין-לאומית, אנסה בפסקאות הקרובות להצביע על מספר מעגלי השפעה הסמויים במידה מסוימת מעין הציבור. מעגלים אלו מושפעים מהשימוש בכלי השביתה באופן ניכר, ואולם עד כה, לפחות בדיון הציבורי, לא הובאו בחשבון במשוואת הכוחות, שהוגבלה לעובדים מצד אחד ולמעסיקים מן העבר השני.

הציבור הראשון המושפע מהתאגדויות במקומות העבודה הוא ציבור מחפשי העבודה, או כמו שלעיתים קוראים להם – "מובטלים". המצב בו בעל עסק יכול להרשות לעצמו להוריד את שכר העובדים או להרע את תנאיהם מתאפשר כאשר ישנם אנשים אחרים מחוץ למעגל העבודה המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים טובים פחות מאלו הניתנים לעובדים הנוכחיים. בכל מצב אחר, בו העובדים הנוכחיים אינם ברי-החלפה, בגלל התאגדות או רגולציה ממשלתית, המעסיק נתון כמעט לחלוטין לחסדיהם של העובדים, ואלו יוכלו לדרוש כל שכר שירצו כל עוד נשאר למעסיק רווח כלשהו. זה נקרא מונופול בשוק העבודה של העובדים. אחת השאלות העולות ממצב זה היא מתי רווחתם של העובדים הנוכחיים עדיפה על זו של אלו שמחוץ למעגל העבודה. האם המשכורת שהם דורשים לעצמם היא ראויה, ועל כן אין סיבה לפגוע בביטחונם התעסוקתי, או שמא היא מופרזת, ואז נתייחס אליה כאל בריונות (כפי שרבים מתייחסים למשכורת עובדי הנמלים) ונדרוש את החלפתם באנשים המוכנים לעבוד במחיר נמוך יותר או בצורה יעילה יותר.

מעגל נוסף של אנשים הנפגע מנשק השביתה הוא כלל ציבור הצרכנים. כאשר מעניקים הטבות שכר מוגזמות לעובדים במגזר מסוים או מונעים באופן מלאכותי את ירידת שכרם, מחירי המוצרים שאותה חברה מוכרת מתייקרים. כך, לדוגמא, תנאי העסקתם המפליגים של עובדי חברת החשמל לא רק מנקרי עיניים, אלא גם נמצאים בין הגורמים ליוקר תעריפי החשמל. הנפגעים העיקריים מעלייה זו בתעריפי החשמל או בכל מוצר בסיסי אחר הן דווקא השכבות החלשות, שכן בעלי האמצעים לא מושפעים כמעט מעליות כאלו לאור ממונם הרב. ציבור הצרכנים נפגע פעם נוספת מנשק השביתה במהלך השביתה עצמה, כאשר הוא מוחזק כבן ערובה בידי העובדים השובתים העושים בו שימוש ככלי מיקוח למול המעסיקים. מתי "הענשת" ציבור הצרכנים (במקרה של שביתות מסוימות מדובר על החברה כולה) מוצדקת ולגיטימית, ומתי היא פשוט בריונות לשמה?

חשוב לציין שכל השאלות האלו אינן שאלות של "כן" או "לא", אלא שאלות מאוד עדינות וסבוכות של "עד כמה". החל מאילו רמות שכר ותנאים לגיטימי להפעיל את נשק השביתה, והחל מאילו רמות לא לגיטימי לעשות זאת. עד כמה מותר לעובדים לפגוע בחברה למען תנאי העסקתם, ומתי זה כבר מוגזם? מדובר לא רק בשאלות קשות להכרעה מבחינה ערכית כוללת, אלא בכאלו התלויות בהשקפת העולם האישית של כל אדם ואדם. אי היכולת לפטר עובדים שובתים מצד אחד, ויכולתם לפרק את עסקו של בעל העסק מצד שני, יוצרים מצב בו יש לעובדים שליטה כמעט מוחלטת על תנאי העסקתם, בדומה למצב המונופול בשוק העבודה שהוזכר מקודם. בכל מקום בו העובדים מאוגדים, הם משמשים הלכה למעשה כשופטים ובעלי עניין ייחודי בכל אחת מהסוגיות שהועלו לעיל (כמובן בהתאם לרמת ההתארגנות והרגולציה הקיימת בתחום).

אפילו בתוך ציבור העובדים המאוגדים עצמו יוצר נשק השביתה פערים ומעמדות. ככול שהשפעתן על המשק והכלכלה של שביתות במגזרים מסוימים רחבה יותר, וככול שהציבור אותו הם מחזיקים כבן ערובה הוא משמעותי יותר, כך כוחם הכלכלי, ולכן גם הפוליטי – גדול יותר. הדבר נעשה חריף עוד יותר במקרה של הסקטור הציבורי, בו בעקיפין קבוצות העובדים השונות מתמודדות על אותה עוגה תקציבית. שביתה של עובדי הנמלים עולה מיליוני שקלים בכל יום, ומשפיעה ישירות על כלל הסחר הבין לאומי של מדינת ישראל. לעומתם, באופן פרדוקסלי, כוחם של ארגוני עובדים כגון העובדים הסוציאליים נמוך משמעותית בגלל מחויבותם הגדולה לציבור אותו הם משרתים, כמו גם מקומו של אותו ציבור ביחסי הכוחות בחברה (השכבות החלשות, כאמור). אי אפשר שלא להזדעק למראה הפערים בין שכרם של עובדי הנמלים לזה של העובדים הסוציאליים (20,000 ש"ח לעובד נמל ממוצע מול 7,800 ש"ח לעובד סוציאלי ממוצע עם ותק מסוים). האם הוגן לחלק את הכוח הפוליטי בצורה שכזו?

המצב בו המשא ומתן סביב תנאי ההעסקה מתנהל בין שני גורמים בעלי ניגוד אינטרסים (המעסיק למול העובדים) ולעיתים במאזני כוח לא שווים, הביא את ישראל לקבל את התואר המפוקפק "מלכת השביתות העולמית". אין שום היגיון שבכל פעם שפורץ סכסוך עבודה המשק יושבת למשך מספר שבועות, בעוד הצדדים הניצים מתחפרים בעמדותיהם ומחכים לראות מי ימצמץ ראשון על חשבון הציבור הרחב – רק כדי להגיע להסכמה אליה יכלו להגיע כבר ביום הראשון לסכסוך. נדרשת שיטה אלטרנטיבית לקביעת תנאי ההעסקה, וזו יכולה להיות מושגת על ידי שילוב מושכל בין שימוש בכוחות השוק חופשי איפה שאפשר, לבין רגולציה ממשלתית איפה שנחוץ. רק אלטרנטיבה מסוג זה תוכל לייצר שוק יעיל המתאפיין ביציבות ושקיפות, וחשוב מכל – בחוסר פניות כלפי השחקנים השונים במשק – המעסיקים, העובדים וציבור הצרכנים.

* אייר לין הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה.
מודעות פרסומת

  1. חגי אלרון

    קראתי את מאמרו של אייר לין ותהיתי לעצמי האם אלו קטעים מיומנו של יובל שטייניץ, הממונה על השכר אילן לוין או חסיד אחר של חיסול העבודה המאורגנת. רגע אחר כך הבנתי, לא ולא, הגיגים אלו נובעים מקריאה שטחית בספר "מבוא לכלכלה- מיקרו כלכלה" שהכותב סיים זה עתה את קריאתו. הרי בתנ"ך זה כתוב שחור על גבי לבן ששוק העבודה יגיע לשיווי משקל ללא התערבות כלשהי, ובא לציון גואל. נשחק רגע משחק קטן; נניח שההנחות המונחות בספר תקפות, והתאוריות הללו נכונות עד לאות הקטנה ביותר. נבחן את המקרים בהם דן אייר, ומה נגלה, כי הממשלה היא צרכן כמעט יחיד בשוק של העובדות הסוציאליות, המורות והרופאים, היא קובעת את עקומת הביקוש וכך גם את שכרם. אייר כמובן מציע לשלב רגולציה ממשלתית איפה שנחוץ, משמע כאשר המורים ירצו להעלות את שכרם אבל הממשלה תרצה להוריד אותו, היא תוכל להוריד אותו בעזרת פיקוח מתאים. איך לא חשבו על זה קודם?

    בעקבות גל השבתות שפוקד אותנו, גם במוחי עלו כמה שאלות:

    האם נוכל להתעלות מעל הגישה הצרכנית הרדודה ובפעם הבאה שהסגל הזוטר\המורות\ העובדות הסוציאליות שובתות נגלה סולדיריות. האם נוכל להביט מעבר לאפינו (ארוך ככל שיהיה). להבין שאין זה משנה האם יתבטל עוד תרגול, אלא האם נזכה בטווח הארוך להוראה טובה יותר, ולעובדים מרוצים יותר.
    האם נוכל לראות מעבר לתעמולה הממשלתית ולהבין כי לא כל איגודי העובדים במשק הם נצלנים וסחטנים. שמצב בו מדריכי ההוסטלים של נוער בסיכון מרוויחים 12 ש"ח לשעה בלילה הוא מצב בלתי סביר ומעוות, ולא תוצר מופלא של השוק החופשי.
    האם נסתכל למציאות בעיניים ונראה כי כיום המשא ומתן על זכויות העובדים מתנהל מעל ראשי העובדים. בין ההסתדרות והממשלה, ואף אחד לא שואל את העובדות הסוציאליות, המורות, הרופאים או עובדי הרכבת מהן חושבות על ההסכמים שנחתמו.

    גל השביתות במשק אינו תוצאה של עבודה מאורגנת חזקה ויעילה. הוא תוצאה של מדיניות ממשלה נצלנית ודורסנית. של התנהלות מסואבת ובלתי דמוקרטית של ההסתדרות ושל הרעה מתמשכת בתנאי העובדים, הן במגזר הציבורי והן בפרטי. עבודה מאורגנת אינה גורמת לפגיעה במשק. דווקא המדינות בהן מספר העובדים המאוגדים הוא הגדול ביותר, קרי מדינות סקנידנביה (בדנמרק מעל 80% מן העובדים מאוגדים), הן המדינות בעלות שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר בעולם המערבי. כל זאת ללא אוצרות טבע משמעותיים. דנמרק היא דווקא המדינה בא שוק העבודה הוא הגמיש ביותר בעולם, כאשר עובד ממוצע מחליף עבודה כל שנתיים.

    אפשר כמובן לשאוף לגן העדן של שוק העבודה החופשי, ארה"ב. להביט בקנאה באבטלה הגואה, ההאטה, אי השיוויון הכלכלי וחוסר הצדק ולקוות כי בקרוב (אנחנו כמעט שם), המציאות המופלאה הזו תהיה מנת חלקנו. ניזכר בערגה בימיו הטובים של השוק החופשי ה-3 במאי 1886 בשיקגו, עת ירו שוטרים אל עבר קהל של פועלים אשר הפגינו על מנת לשפר את תנאיהם.
    נמשיך ונשנן כמה משפטי חוכמה:

    חברות קבלן הן ייעול

    שביתה היא פשע

    בערות היא כוח

    … והוא אהב את השוק החופשי

    חגי אלרון
    פעיל "כוח לעובדים"
    אופה
    סטודנט שנה א' לכלכלה ומדע המדינה

  2. ארז

    אני מסכים עם רוב דברי הביקורת שנכתבו כאן על-ידי חגי (אותו אני לא מכיר) אז לא אחזור עליהם. אני רוצה רק להוסיף נקודה נוספת: ההפרדה שאייר לוין עושה במאמר בין ה"עובדים המאוגדים" ובין "ציבור הצרכנים" היא הפרדה מלאכותית שמנסה לטשטש את העובדה שאותו "ציבור צרכנים" (אני מעדיף לקרוא לו "הציבור", או "אזרחים", אבל לא אכנס לזה עכשיו) הם ברובם המוחלט עובדים בעצמם (או עובדים לשעבר או עובדים פוטנציאליים אה כאלה שנתמכים כלכלית על-ידי עובדים). לכן, מעבר לכך שהשביתות אינן נעשות "על גב הציבור" אלא למענו (שיפור תנאי העסקה משפיע באופן ישיר על איכות השירות) שיפור תנאי העסקה נועדה גם היא להטיב עם הציבור שהוא כאמור- ציבור העובדים. איזה תועלת מפיק הציבור משוק עבודה לא מאורגן שבו הוא חשוף לתנאי השוק- לא ברור לי.

  3. הפוסט של ארז מעניין ומעלה נקודות חשובות. לצערי, תגובתו של חגי, למרות שנראה שהוא מדבר מתוך אמונה שלמה בעיקרון חשוב, לא ענתה על אף אחת מהשאלות שהציג ארז – כגון, מהו הגבול הראוי לזכות השביתה וכיצד ניתן לאזן בין האינטרסים של הגורמים המעורבים השונים. בנוסף, קשה לקבל את ההבחנה הדיכוטומית שעושה חגי בביקורתו בין "איגודי העובדים" לבין "ההסתדרות", הרי ההסתדרות היא בעצמה איגוד עובדים מסוג מסויים ופעילותה מתבססת על אותם דיני עבודה כמו שאר האיגודים (למרות שצורת הפעולה שלה היא אחרת). למרות הטון המשתלח של התגובה ולמרות שחתימתה מצביעה על השתייכות לארגון מתחרה להסתדרות, אמנע מלהסיק שהתגובה היא בעצם דבר תעמולה שבא לקדם ארגון אחד על פני משנהו ואניח שיש לשני הצדדים לדיון רצון אמיתי לקיים דיון נורמטיבי בנושא.

    נראה שדרך אחת להתקדם מכאן תהיה לשאול, האם ההסתדרות היא הבעיה? ואם כן, האם ביזור הכוח בינה לבין ארגונים נוספים הפועלים בשיטה דומה, כגון "כח לעובדים" תפתור את הבעיה, ואם כן, כיצד?

  4. חגי אלרון

    קראתי שוב את תגובתי ולא הצלחתי למצוא את הקטע בו אני מבחין בין "ההסתדרות לבין "איגודי עובדים". מה שכתבתי הוא שההסתדרות הינה ארגון עובדים מסואב אשר אינו דואג לזכויותיהם של מרבית העובדים אותם הוא מייצג. באשר לדיני העבודה; דינים אלו חוקקו בעבר הרחוק בעת שלטון מפא"י, והם נועדו לחזק את מעמדה של ההסתדרות ולשמר את כוחה. מי שמעוניין להשכיל בנושא, יכול לקרוא על עלייתם ונפילתם של ועדי הפעולה בשנות ה-50 וה-60. באשר ללגיטימיות ולגבולות של זכות השביתה – זכות השביתה בישראל הינה מצומצמת ביחס למדינות המערב. אמנם אין כאן ראיה המעידה כי יש להרחיב את זכות השביתה בישראל (אם כי לדעתי יש לעשות זאת), אך יש לומר זאת בקשר לתעמולת – "מלכת השביתות העולמית".
    להלן קטע מרעיון שפורסם היום בעיתון "דה מרקר" עם הממונה על השכר אילן לוין:

    כלומר ההסתדרות צדקה כאשר קבעה שהממשלה עושקת את עובדי הקבלן?

    "ישנם תחומי שירות – כמו חינוך ועבודה סוציאלית – שהמדינה היא מונופול בהם. רק היא שוכרת את השירותים האלה וקובעת את המחיר שישולם. לכן, כשיצאו במכרזים וקבעו שתנאי הסף לזכייה במכרז יהיו עמידה בחוקי העבודה – חוקי העבודה קובעים את שכר המינימום כסף המחייב שלהם – הרי שבפועל הבאנו לכך ששכר המורים או העובדים הסוציאלים המועסקים בעמותות יהיה שכר מינימום.

    "מורה, שמשתכר בעמותה 5,000 שקל ויכול להיות מפוטר כל קיץ, יהיה מורה שכל הזמן פוזל החוצה. כך קיבלנו תחלופה גבוהה של כוח אדם וחוסר מחויבות למקום העבודה. אז אמנם מדובר באנשים עם מודעות חברתית גבוהה, כי הם בחרו במקצוע חברתי, אבל גם הם מתפכחים מתישהו".

    כפי שניתן לראות גם לוין, שאינו חסיד של העבודה המאורגנת, טוען טענה דומה לזו שכתבתי בפסקה הראשונה של תגובתי.

    באשר לשאלה בדבר ביזור הכוח – ארגוני עובדים אינם ממשלה- אי אפשר לבזר את כוחם בהינף יד. כוחו של ארגון עובדים נובע מן העובדה כי עובדים בוחרים להתאגד בעזרתו.( אם כי במקרה של ההסתדרות אין לעובדים בחירה). ניתן וצריך לשנות את דיני העבודה בישראל בצורה כזו שתאפשר לארגוני עובדים נוספים לאגד עובדים. דרך פעולתו של "כוח לעובדים" אינה דומה כלל לזו של ההסתדרות. כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת ועדי העובדים המאוגדים בההסתדרות אינם אלו החותמים על ההסכם הקיבוצי המכריע את עתידם.

    ההסתדרות אינה הבעיה. כפי שכתבתי כבר הבעיה היא הממשלה. הממשלה הזו והממשלות הקודמות. מקום המדינה ועד היום. הראשונות מכיוון שיצרו מערכת יחסי עבודה מעוותת, והאחרונות מכיוון שהקדישו את זמנן לחיסול העבודה המאורגנת, להרעת תנאי ההעסקה במגזר הציבורי, ולא לשיפור והתייעלות בשני התחומים. לצערי ממשלה זו כמו גם הממשלות שקדמו לה, פועלת על סמך שיקולים פוליטיים קצרי טווח ואינה מנסה לבנות עתיד טוב יותר. דוגמה טובה לכך היא הפרטתן של משרות הוראה רבות, בהן מועסקות מורות בתנאים מחפירים. במצב זה, של ממשלות חסרות מדיניות ברורה, ארגוני עובדים הם הצורה הטובה ביותר לדאוג לתנאים שלנו.

    • חגי, תודה שהקדשת את הזמן לענות לי. למרות שהטיעון שלך כעת הרבה יותר מנומק, אני עדיין לא רואה הצדקה למצב, שככל שידוע לי ההסתדרות היא מהאדריכלים המרכזיים שלו, שבו יש כמות אדירה של עובדים שאין שום אפשרות ריאלית לפטר, גם אם הם נכשלים בעבודתם בצורה מכפירה, ושבו קבוצות מסויימות של עובדים מצליחות להשיג הטבות מופלגות משום שהם יכולים לשבות כמעט מכל סיבה ולשתק את המשק.
      מה שאני אומר כאן אינו בא להצדיק את מדיניות הממשלה לגבי עובדי קבלן. אני רוצה להבהיר שמצב העבודה הקבלנית בישראל הוא בלתי נסבל ושזה כשלון קשה של ממשלות ישראל שהביאו להיווצרותו ושהן לא פותרות אותו. אולם, אסור להתעלם מהקשר שבין הקושי לפטר, והקלות שבה אפשר לשתק שירותים חיוניים באמצעות שביתה בשירותים הציבוריים, לבין האינטרס של הממשלה להימנע מלהרחיב את התקנים במגוון תחומים ולהסתמך על עובדי קבלן במקום. שוב, אני לא אומר שהממשלה לא נושאת באחריות, אבל קשה לי לראות איזו דרך ריאלית יש לה לפתור את המצב בלי לפגוע או בזכות השביתה או בהסתדרות.
      אשמח לשמוע איך אתה מנמק את טענתך שההסתדרות היא לא הבעיה, וכיצד, אילו אתה היית הממשלה, היית פותר אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: