מרתון ירושלים – מזנקים ומיישרים את הקו

מאת: אילון ברוך

המרתון כסיפור אישי. ואולי לא רק שלי

על קו הזינוק. שלוש מאות איש חדורי מטרה. שקט ממלא את החלל. הספירה לאחור מתחילה, מעומעמת מעט ולא מדויקת. נקישת ההזנקה מגיעה בדמות מסך לפטופ שנטרק והשקט מפנה את מקומו להמולת דהירתם של עדר הסטודנטים לעבר דלת היציאה. הריצה מתחילה בכוח מתפרץ היישר מבניין אולמות טבע אל תוך המסדרון המוביל לרחבת "פרנק סינטרה". בדרך נשקף הנוף המרהיב של בית הספר לתלמידי חו"ל (ואני חושב: "למה אני לא יכול להיות אחד מתלמיד חו"ל?? אני הרי מתל אביב!") אבל חייבים להתמקד. אני ממש לא רוצה להגיע לכיתה בגוש 3 רק כדי לנהל קרב גלדיאטורים, ועוד אחרי מרתון, על השקע היחידי בכיתה.

 מגיעים בהתנשמות כבדה לרחבת "פרנק סינטרה", ועכשיו צריך להחליט אם לבחור במסלול המרתון המלא, משמע המסלול השמאלי דרך בית הספר לחינוך בואכה הפורום, או לחלופין במסלול המקוצר, הימני, דרך הגן הבוטני ובניין הפקולטה למשפטים היישר אל בית הקפה שלו. בחירת המסלול תלויה כמובן בכושר האישי, במזג-האוויר ובתקתוק השעון. המרוץ ממשיך ומגיע למשוכה הקשה ביותר. הפורום. שם מתקבצים המוני אנשים בחולצות צבעוניות, וכחלק מהמאמץ החברתי לתמוך ברצי המרתון מושיטים לך שלל עלונים להרוות את צימאונך האינטלקטואלי. אתה מושיט יד, אוחז מה שתופס, וממשיך בדילוג במדרגות. הרגליים כבר מתעייפות, השעון דוחק, אבל הנה סוף-סוף רואים את השקע!! עובר את גוש אחד, את מילק, את גוש שתיים, וחוצה את קו הסיום. יש! השקע בידיי! המרתון כסיפור אישי. ואולי לא רק שלי, אלא של כלל הסטודנטים, שספק רצים ספק מתאמנים, למרתון הבא בעוד שעה וחצי.

המסלול הארוך והמקיף חוצה את העיר לאורכה ולרוחבה ומציג אותה במלוא הדרה ונופיה

ביום שישי ה-16 במרץ התקיים ברחבי הבירה "מרתון ירושלים הבין-לאומי השני". מדיווחי העירייה עולה כי התאריך נבחר בקפידה, ונקבע ליום שבו אחוזי הלחות הם אופטימאליים למאמץ שדרוש למרתון. את יום המרוץ הקדימו שלושה ימים של תערוכת ספורט ופסטיבל בריאות שהתקיימו בעיר. בתערוכה הוצגו פיתוחים עכשוויים בעולם הספורט (ביגוד, הנעלה וגאדג'טים), והיא כללה מתחם טיפולים הוליסטי. ניתן היה כמובן ליהנות משלל פעילויות ספורט, מפילאטיס ועד זומבה.

אירוע המרתון עצמו כולל ארבעה מסלולים עיקריים, שנועדו להתאים לקשת הרחבה של המשתתפים בו. המסלול הראשון הוא מרתון מלא בן 42.2 קילומטר. הוא מתחיל בנקודת ההזנקה מול מוזיאון ישראל, מקיף את קמפוס גבעת-רם אל עבר הקצה המערבי של העיר, ממשיך אל נבכי סמטאות מרכז העיר (רחוב יפו והמלך ג'ורג'), עובר דרך השכונות הצפוניות (טלביה ורחביה), משם למזרח העיר עד קמפוס הר הצופים ומיד יורד דרומה דרך השכונות הדרומיות (עמק רפאים, המושבות, בקעה ותלפיות). לסיום המסלול מצפין קלות לעבר גן סאקר, שבו הוא מסתיים. המסלול הארוך והמקיף הזה חוצה את העיר לאורכה ורוחבה, ומציג אותה במלוא הדרה ונופיה. בכך הוא משקף אסטרטגיה שיווקית מדהימה, ועל כך ארחיב בהמשך. המסלול השני הוא חצי מרתון בן 21.1 קילומטר. מסלולו מבוסס על זה של המרתון המלא, כלומר מערב-צפון-מזרח-דרום, רק בגבולות מצומצמים יותר. המסלול השלישי הוא בן עשרה קילומטרים, ורובו סובב את מרכזה של העיר. המסלול האחרון הוא מסלול "עממי" בן 4.2 ק"מ, המתקיים בשיתוף האגודה למלחמה בסרטן. מסלול זה מיועד בעיקר למשפחות ולכאלה שרוצים "ללכת עם ולהרגיש בלי". לאורך המסלולים פזורות עמדות התרעננות, שבהן הרצים יכולים להצטייד במים, במשקאות איזוטונים ובקפסולות ג'ל-אנרגיה, ואין ספור מעודדים ומריעים. בגן סאקר חיכו לרצים במות בידור ושלל אטרקציות בריאותיות ומפנקות, כמו שיעורי קיקבוקס, אימוני משקולות ותרגילי הרפיה. אכן חוויה צבעונית (שלרוב צבועה בצבעי ניאון זוהרים),  מרוממת ובריאה.

חגיגה ברמה בין-לאומית

אירועי המרתון בירושלים משקפים מגמה בריאותית הולכת וגוברת בארץ ובעולם, והיא מודעות רבה יותר לקידום בריאותו של הציבור הרחב. שלל אירועי תרבות בתחום הספורט והבריאות מתקיימים ברחבי העולם בשנים האחרונות, ומרוצי המרתון הפכו לגולת הכותרת שלהם ולפסטיבלים של כושר ובריאות. בסוגיה זו ירושלים מסרבת להישאר מאחור ומיישרת קו עם שאר העולם. בימים שקדמו למרתון ובמהלך האירוע עצמו ליוותה אותי תחושה אנרגטית תמידית כזו של "מתי רצים כבר?!?!", משל הייתי תחת השפעת אדרנלין שוטפת. כשביקרתי בתערוכת הספורט התרשמתי מההתפתחויות הטכנולוגיות במכשור ובביגוד הספורט, אך יותר מכך נדהמתי לנוכח המאמצים שהשקיעה העירייה בהוצאתו לפועל של האירוע. מהתערוכה המרשימה, מהקמתן של עמדות ההתרעננות לאורך המסלולים ומהפקתם של האירועים בגן סאקר. ולא פחות חשוב, מקידום יחסי הציבור שעשתה למרתון ירושלים.

לקראת סיומם של אירועי המרתון, בעודי תשוש, התרחקתי מעט מן ההמולה שבין מתחם המשקולות ומתחם הקיקבוקס והבטתי על גן סאקר מנקודת תצפית. התמונה הפנוראמית שהתקבלה הובילה אותי לתובנה שמדובר כאן בניסיון מובהק של ירושלים ליישר קו עם שאר העולם, ולא רק בכל הנוגע לסוג האירוע (פסטיבל ספורט) ולסטנדרטים הגבוהים שבהם עמד, אלא גם בכל הנוגע למיתוגו. המרתון שנערך בעיר הבירה שלנו הוא אטראקציה בין-לאומית, שמתבססת על נותני חסויות בין-לאומיים (אדידס, נייקי, סאקוני) במטרה להוסיף לעיר המורכבת הזו היבט בין-לאומי נוסף. אבל אחר, עכשווי יותר. אמנם, ירושלים היא בין-לאומית בשל היותה קדושה לשלוש הדתות העיקריות, אבל אני סבור שזו בין-לאומיות אתנו-תרבותית שהפכה שגרתית ואף מעט דהויה. לעומת זאת, באירועי המרתון אני מזהה ניסיון לצאת מן האתנו-תרבותי הדהוי אל עבר האוניברסאלי החדש והרענן. זו בדיוק אותה אסטרטגיה שיווקית שאותה הזכרתי בתחילת הכתבה. ההחלטה לקיים את מרוץ המרתון המלא במסלולו הנוכחי מבוססת על אסטרטגיה שיווקית מן המעלה הראשונה – הרצון להציג לאורך המסלול את העיר על בוריה, את נופיה, את בנייניה ואת מוסדותיה ההיסטוריים. ההיגיון השיווקי פשוט: הנופים, הבניינים והמוסדות ההיסטוריים הם מה שיש לירושלים להעניק, ובהם היא מצטיינת. במרתון הזה ראיתי פתאום כיצד ירושלים ממנפת את עברה ההיסטורי המפואר, עבר בן 3,000 שנה, שמכיל בתוכו אימפריות, ממלכות, הרס וחורבן, צמיחה ושיבה, אל עבר מיתוג מחדש. מיתוג שהולם אותה ומחמיא לה. מיתוג שאני יכול להתחבר אליו כחובב ספורט או בכלל כסטודנט באוניברסיטה העברית או אולי יותר מכול כתל-אביבי. והאמת היא שההכרה בכך, שהגיעה בדרכי הביתה מן המרתון, גם כשמזג האוויר היה קר ביותר, חיממה לי את הלב ואת הפינה השמורה שם לירושלים.

היה היה

מי מאיתנו לא מכיר את מיתוס הרץ היווני. פידיפידס שמו. האגדה מתארת כיצד רץ מהעיר מרתון רץ לעבר אתונה בשנת 490 לפני הספירה, במטרה להביא לעיר את בשורת הניצחון של הצבא היווני על הפולש הפרסי. מסופר כי ברגע שמסר את הידיעה התמוטט ומת. מארגני האולימפיאדה המודרנית הראשונה בשנת 1896 אימצו את ריצת המרתון ובחרו במסלול הסמלי – הדרך שבין העיר מרתון לאתונה, דרך של 40 קילומטר בלבד. המסלול הרשמי של המרתון כיום, הארוך יותר בשני קילומטרים, מקורו ב"תקרית" מעניינת שהתרחשה באולימפיאדת לונדון בשנת 1908. משפחת המלוכה, ובמיוחד נכדי המלך, אדוארד השביעי, דרשה לראות את רגע הזנקתם של הרצים מחלונות הארמון, ועל כן שינו מארגני המרוץ את המסלול כך שיפתח בטירת וינדזור. לשם כך היה צריך להאריך את המסלול ל-42.195 קילומטר. כמה שנים אחר-כך החליטה התאחדות האתלטיקה הבין-לאומית לאמץ את המרחק הזה כמרחק הרשמי של ריצות המרתון בעולם.

 *אילון ברוך הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במדע המדינה וחינוך.
מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. שי

    אחלה כתבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: