הקצנה – על מה ולמה

מאת: עומר יעיר

בשנים האחרונות הרבה ישראלים מדברים על הקצנה. למעשה, השימוש במונח "הקצנה" הפך למקובל כל כך בשיח הישראלי, עד שנדמה שאין מגזר בחברה הישראלית שלא הואשם בכך שהוא מקצין: החרדים, הדתיים-לאומיים, המתנחלים, הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, החברה הערבית – על כולם נטען שהם מקצינים. אין בכוונתי להיכנס כאן לשאלה אם אכן ישנה הקצנה בקרב אי-אלו מגזרים בחברה הישראלית; ברצוני להעלות סוגייה אחרת שהיא לטעמי לא פחות חשובה ולא פחות מעניינת: נדמה שהשיח הציבורי בנושא ה"הקצנה" מתמקד בביטוייה של ההקצנה ובתהייה כיצד ניתן להתמודד עם אותה הקצנה. לצד זאת, נדמה שישנה התעלמות כמעט-מוחלטת בשיח הציבורי מהשאלה הבסיסית: למה הם מקצינים? מה גורם לאותה הקצנה? מבחינתי, הדבר בא לידי ביטוי בכך שלצד ריבוי הטענות בתקשורת בנוסח "הם מקצינים" נתקלתי רק בכתבות ובמאמרי דעה בודדים שהתייחסו באופן מעמיק לגורמי ההקצנה, וגם באוניברסיטה כמעט ולא שמעתי התייחסויות לכך – לא בקרב הסטודנטים ולא בכינוסים ובכנסים השונים שעסקו בהקצנה. אולי אפשר למצוא התייחסויות לכך פה ושם, אבל הן לבטח טיפה בים, במיוחד על רקע אין-ספור הניתוחים וההסברים של הגורמים למהפכות בעולם הערבי, שלהם זכינו בשנה האחרונה. ואותי זה קצת מטריד.

זה מטריד אותי בעיקר משום שזה קל מדי: קל מדי לטעון ש"הם מקצינים" בלי להתייחס ברצינות לשאלה למה הם מקצינים. ההתעלמות משאלה זו מובילה להצגת המגזר המקצין כרע או שלילי באופן אינהרנטי – כאילו אותו מגזר שואף מעצם טבעו לפעול בצורה לא-ערכית / אלימה / מדירה / גזענית (מחקו את המיותר). בעיניי, כפי שגם אסביר בהמשך, תיאור זה של מהלך הדברים הוא פשטני ומתחמק, ויותר מכך – הוא אינו מאפשר להתמודד עם תופעת ההקצנה ואינו מסייע למנוע אותה. וכשם שכדי למנוע מלחמות, פשיעה או התאבדויות יש להבין את הגורמים המובילים להתרחשותן, הרי שעל פניו, כדי למנוע הקצנה עתידית יש לעמוד על גורמי ההקצנה. ובכל זאת, נדמה שרבים מאיתנו בוחרים להתעלם מכך.

בנוסף, הניסיונות המעטים לענות על השאלה למה תולים ברובם את האשָם במנהיגי המגזר המקצין, וטוענים שאותם מנהיגים מבקשים לחזק את מעמדם באמצעות הקצנתו של צאן מרעיתם. לטעמי זו טענה מעט פשטנית ואף מתנשאת: היא מניחה ש"אנחנו" חסינים מהשפעות של פוליטיקאים שמנסים לקדם את עצמם, ולכל הפחות אנחנו מרסנים את הפוליטיקאים האלה; ואילו "הם", חברי המגזר המקצין, לא מבינים כלל שהם מקצינים (טמבלים שכמותם), או לחלופין – לא מסוגלים לרסן את הפוליטיקאים שלהם (ממש כמו ילדים). הפוליטיקאים שלנו? הם אולי לא צדיקי הדור ולא גאונים גדולים, אבל הם בסך הכול אנשים סבירים ומתונים (בכל זאת, אנחנו בחרנו אותם); הפוליטיקאים שלהם? מושחתים ורודפי שררה (ואנחנו בחיים לא היינו בוחרים אותם!). באופן אישי, אני לא "קונה" את זה, ולעניות דעתי הטענה שדי בריסון הפוליטיקאים של מגזרים אחרים כדי למנוע הקצנה היא טענה חלשה למדי.

אמנם לא בדקתי לעומק באופן אמפירי מדוע רבים מאתנו נוטים להתעלם מהשאלה למה (למען האמת, אני גם לא יודע איך לעשות זאת), אבל אנסה להציע לכך הסבר אפשרי. כאמור, אני דוחה את ההסבר שלפיו התנהגותו של המגזר המקצין לא מקובלת עלינו עד כדי כך שאנו חושבים שאין שום סיכוי שנצליח להבין למה הם עושים זאת, וזאת משום שאנחנו כן מנסים להבין מדוע מתרחשים מעשי רצח, למשל, הגם שהם לחלוטין לא מקובלים עלינו. ההסבר שאני מציע מתבסס על ההיגיון הבא: כאשר אנו חשים שתופעה מסוימת מאיימת על אי-אלו ערכים שאנו דוגלים בהם, אנו גם חשים שכל הבנה של התופעה הזו תספק לה מעין הצדקה. אנו חוששים שאם נבין את שורשי ההקצנה של החרדים, המתנחלים, הערבים או כל מגזר אחר, יהיה בכך משום נתינת פשר, הסבר הגיוני, להקצנה הזו ולתופעות הלא-ערכיות המלוות אותה, והדבר עלול להוביל לערעור על הערכים שלנו. לכן אנחנו לא מנסים ולא מעוניינים להבין את אותה ההקצנה.

ההסבר הזה מבהיר מדוע אנחנו מנסים להבין את הגורמים לפשיעה ולמלחמה, אך לא את הגורמים להקצנה: בציבור יש קונצנזוס רחב שלפיו פשיעה ומלחמה הן תופעות שליליות ולא מקובלות, ולכן תופעות אלה אינן מאיימות על הערכים החשובים לנו (אלא אם נאמץ הסברים סוציו-ביולוגיים לתופעות אלה, אך זה כבר נושא למאמר אחר…). בניגוד לכך, נדמה לי שחלקנו מפחדים שאם נבין למה "הם" מפרידים קווי אוטובוס ומדרכות / תוקפים חיילי צה"ל / מלשינים לדו"ח גולדסטון / לובשות שאל / קוראים לחיילי צה"ל נאצים ופושעי מלחמה / יורקים על ילדות בנות שבע / מערערים על זכותו של העם היהודי למדינה / מחוקקים חוקים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים וכיוצא בזה, הדבר יחזק את הצד השני ויערער על התפישות הערכיות שלנו. במילים אחרות, אנחנו חוששים שאם נבין מדוע ישנה הפרדה באוטובוסים אנו עלולים להגיע למסקנה ש"וואלה, דווקא הגיוני להפריד אוטובוסים ומדרכות" (או ללבוש שאל, לקלל חיילי צה"ל וכיוצא בזה), אז אנחנו אפילו לא רוצים "להיכנס לזה".

ברור לי שיש אנשים שכן מתעניינים בשאלה למה ושאינם חשים שהבנת גורמי ההקצנה בהכרח מצדיקה אותה; ייתכן גם שאני טועה לגמרי בניתוח שלי, ואשמח לשמוע ניתוחים והסברים חלופיים. אבל אם אני צודק – אם רבים מאתנו, ובכלל זה סטודנטים ופוליטיקאים, אכן מעדיפים להתעלם מהשאלה למה – נדמה לי שיש בכך אירוניה גדולה מאוד: בספרות נפוצה הטענה שההקצנה בקרב מגוון קבוצות חברתיות במדינות שונות היא בחלקה תגובת-נגד למודרניות ולתחושה שהערכים התרבותיים והדתיים המסורתיים נמצאים תחת איום (ראו, למשל, את "קנאי האסלאם" ואת "תרבות המובלעת" של עמנואל סיון ואת "ג'יהאד נגד מק-עולם" של בנג'מין ברבר, כולם מרתקים).[1] כלומר, ייתכן שההקצנה בקרב מגזרים שונים נובעת מתחושה של איום, ולא מתוך "רוע" אינהרנטי. אם כך הוא הדבר, הרי שהן ההקצנה והן ההתעלמות שלנו מהגורמים לאותה הקצנה נובעות מסיבה דומה – ניסיון להגן על ערכים הנמצאים תחת איום.

כל זה מעלה בי כמה מחשבות: אמנם לא כל אחד מאתנו מפחיד באופן אישי את הצד השני, אבל האם יכול להיות שפעולות של הקבוצה שאליה אנו משתייכים מפחידות קבוצות אחרות ומקצינות אותן? האם ייתכן למשל – אלו הרהורים שעלו בי בעקבות דו"ח גולדסטון והאירועים שנלוו לו – שחלק מהשמאל בישראל מקצין כי הוא מרגיש מאוים על ידי הימין ושחלק מהימין בישראל מקצין כי הוא מרגיש מאוים על ידי השמאל? ייתכן, אבל מי באמת רוצה לחשוב כך? מי רוצה לחשוב שגם הוא-עצמו והקבוצה שאליה הוא משתייך אשמים בהקצנה של מגזרים אחרים? אז קל יותר פשוט להתעלם מכך או להאשים את הפוליטיקאים "שלהם" ולהשמיצם. אבל גם אם לאותם פוליטיקאים יש חלק לא מבוטל בהקצנה, בהחלט ייתכן שפעולותיהם לא נובעות אך ורק מרצון לחזק את מעמדם או משיכרון כוח, אלא גם משאיפתם להגן על ערכיה של הקבוצה שאותה הם מנהיגים.

גם אם ההסבר שלי נכון, אני חושש שאין לי פתרון טוב להציע לבעיות שהצגתי פה. אסתפק בכך שלא אציע פתרונות מתלהמים שמפחידים את הצד השני, פתרונות שאותם אפשר לשמוע ולקרוא לעתים קרובות. עם זאת, אני חושב שחשוב מאוד להבין את הגורמים להתנהגויות ולמעשים שונים בכלל, ולהקצנה בפרט: הבנה זו לא רק שאינה מצדיקה מעשים שעבורנו הם פסולים, אלא היא גם יכולה לסייע לנו לחשוב על דרכים יותר יעילות להפחתת המתיחות בין קבוצות שונות בחברה – בהנחה שזה עדיין אפשרי ובהנחה שזה מה שאנחנו רוצים להשיג. ואם הפחתת המתיחות תחל בניסיון שלנו לחשוב על תפקידנו בהקצנה של מגזרים אחרים, מה טוב.

*עומר יעיר הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה.

[1] אם שאלתם את עצמכם מה גורם לאישי ציבור חרדים לטעון שאסונות שונים נגרמים "בגלל" הומואים, אי-שמירת שבת או היעדר אמונה – מומלץ לקרוא את "תרבות המובלעת". ראו עמנואל סיון, "תרבות המובלעת", אלפיים, כרך 4 (1991), עמ' 98-45.

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. לדעתי, "הימין הקיצוני" (כלומר, נוער הגבעות ותומכיהם) ו"השמאל הקיצוני" (בילעין, שיח' ג'ראח ותומכיהם) הקצינו מכיון שהרגישו שאין להם ייצוג בכנסת, לפחות לא משמעותי. זאת בניגוד לערבים ולחרדים, שלהרגשתי לא הקצינו ממש כמו שהקצינו ההנהגות הפוליטיות שלהם.
    אבל אני חושב ש"המגזר" שהכי הקצין בשנים האחרונות, בלי שום מודעות לכך, הוא דווקא המרכז (המרכז הקיצוני). אותו מרכז שמתבטא באיזשהו קונצנזוס דביק ערוץ שתיימי ויאיר לפידי, ושסובל מעודף ייצוג בכנסת (ליכוד, קדימה, עבודה, וח"כים מסוימים מישראל ביתנו, הבית היהודי ואפילו מרצ). אותו מרכז הפך להיות פחות ופחות סובלני לדעות מחוץ לקונצזנוס התקשורתי הקיים (למשל התנגדות להתנתקות, התנגדות למלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, תמיכה בהפרדה באוטובוסים וכד') עד כדי שכל עמדה כזו הפכה להיות חסרת לגיטימציה – מה שכמובן גורר מצידו הקצנה של כל האחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: