האביב האיראני?

מאת: רונית סבטי

בשנה האחרונה התרחשו במדינות מוסלמיות רבות הפגנות נגד השלטון. בחלק ממדינות אלו ההפגנות אף הובילו בסופו של דבר לחילופי שלטון. במאמר הבא אציג אירועים אלו ואנסה לנתח אותם באמצעות תובנות המבוססות על לקחי המהפכה האסלאמית באיראן. לשם כך אפתח בהצגת ההתרחשויות שהובילו למהפכה באיראן והתובנות העולות ממנה, לאחר מכן אסקור את הסיבות – בראש ובראשונה עוני – שהובילו להתקוממויות הנוכחיות במדינות המוסלמיות, ולבסוף איעזר בתובנות שמספקת המהפכה האסלאמית באיראן כדי לבדוק אם התערבות בין-לאומית, ובאופן פרטני התערבות בין-לאומית כמו זו שהייתה באיראן, מועילה לתהליך הדמוקרטיזציה במדינות המוסלמיות או מזיקה לו.

בשנת 1953, לאחר שהשאה הצעיר (מלך איראן, מוחמד רצ'א שאה פהלאוי) עזב את איראן בעידודו של ראש הממשלה מוסדאק והשאיר לו את הטיפול במדינה, הלאים מוסאדק את הנפט של מדינתו, שהיה עד אז בבעלות בריטית, והחל לקדם מדיניות סוציאליסטית באיראן. המלחמה הקרה הייתה אז בעיצומה, וארה"ב התנגדה למדיניות זו. כדי לסכל ניסיון סוציאליסטי זה החליטו ארה"ב ובריטניה להחזיר את השאה הגולה לאיראן, שכן השאה נחשב פרו-קפיטליסט והיה נתון הרבה יותר ממוסאדק להשפעה חיצונית של מעצמות המערב. ואולם בהמשך צבר השאה עצמה צבאית, כלכלית ובין-לאומית והחל לזלזל בארה"ב ובעמדותיה, וכל אלה איימו על המשך מעמדה הבכיר של ארה"ב באזור. כדי להתגונן מפני כך החליטה ארה"ב להתערב בשנית בענייני הפנים של איראן, הפעם תוך שימוש בתירוץ זכויות האדם. כחלק מתמיכתה בחופש הדיבור החלה ארה"ב לעודד את ח'ומיני, כהן דת מוסלמי שיעי, ולתמוך בו ובפועלו.

המהפכה האיראנית, 1979, טהראן.

בשנת 1964 החליט השאה להעניש את חו'מיני בשל התנגדותו לשלטון, אך בניגוד לטיפול המקובל שלו זכו מתנגדי שלטון אחרים – הוצאה להורג – הוגלה חו'מיני לעיראק, וזאת במטרה שלא להעניק לו בקרב הציבור האיראני מעמד של "קדוש מעונה" שהוצא להורג למען עמו ודעותיו.

בסוף שנת 1978 החלה המהפכה האסלאמית באיראן, והיא הסתיימה תוך פרק זמן קצר יחסית בתחילת 1979. ישנם הסברים שונים לפרוץ המהומות, אך לפי הדעה הרווחת באיראן, ממשלות המערב שילמו לקבוצות איראנים כדי שיפגינו. השאה היה אדיש למדי להתרחשויות ולא התאמץ לפזר את ההפגנות: לא רק כיוון שמחלת הסרטן שקיננה בגופו הגיעה לשלביה המתקדמים, אלא גם משום שבטח בחיבת העם כלפיו, וכן משום שהתבקש על-ידי הממשל האמריקאי שלא לפזר את ההפגנות כדי לשמור על חופש הביטוי וההתאגדות. בינתיים עבר ח'ומיני מעיראק לצרפת, שם אפשרה לו הממשלה להביע התנגדות לשלטון השאה בערוץ הבין-לאומי הצרפתי ולהוביל את התמיכה בהפגנות נגד השאה.

בהפגנות, שהתקיימו בכל רחבי איראן, השתתפו איראנים רבים – שני מיליון איש בשיא – מכל שכבות האוכלוסייה. השכבה הגדולה ביותר, שארגנה את מרבית ההפגנות, הייתה שכבת המשכילים, שסברה שאיראן של השאה לא נלחמה מספיק בעוני[1] ולא הייתה מספיק דמוקרטית – לדוגמה, השאה החזיק בסאוואכ[2], אסר על הנשים לעטות את כיסויי הראש הנהוגים לפי חוקי הדת וחוקק חוק המחייב את כל הגברים ללבוש חליפות ועניבות. הם חברו לאנשי הדת ולפשוטי העם (גם כן דתיים) שטענו לקיפוח כלכלי. בשל חובת הגיוס הכללית, שהייתה נהוגה אז באיראן, שירתו בצבא גברים מכל שכבות האוכלוסייה, גם מהמעמד התחתון, אשר חלקם שירתו בארמונות המלך הרבים ונחשפו לעושרם הרב של המלך ושריו – עושר שהציבור לא זכה לו. למען ההגינות יצוין שאמנם השאה הקים מרפאות, בתי-חולים, בתי-ספר ואוניברסיטאות רבות, ובאופן כללי פעל בנחישות לקידום המודרניזציה באיראן, אך התעלם מכך שהעם הפרסי חשש משינויים, במיוחד משינויים פתאומיים, מהירים וחדים.

כאשר התגברו ההפגנות הציעו שגרירי ארה"ב, רוסיה, בריטניה וצרפת לשאה לעזוב את איראן כדי לטפל במחלתו הקשה. השאה קיבל את הצעת השגרירים ועזב את איראן, אמנם עם דמעות בעיניו, אך במחשבה שישוב לאיראן תוך זמן קצר. לעת היעדרו מינה השאה את שאהפור בח'תיאר לראש-ממשלה זמני, ואולם עם התעצמות ההפגנות היו ידיו של בח'תיאר כבולות, שכן לשם הפעלת הצבא נדרשה פקודתו של השאה.

לאחר חזרתו של ח'ומיני מצרפת לאיראן ב-1.2.1979, ולאחר הקמתה של הרפובליקה האסלאמית של איראן ושחרור האסירים הפוליטיים מתקופת השאה, התעוררה איראן לגל של הוצאות להורג, הפעם מצד הממשל החדש. בין המוצאים להורג היו שרים ותומכי הממשל הקודם, אך גם אנשי עסקים וראשי קהילות יהודיות עשירים.[3]

כיום איראן מגדירה עצמה כמדינה דמוקרטית הנוהגת לפי חוקי הדת, וזאת בהתאם לרעיון ה"וֶלַאיַתֶ פַקִיה" (שלטון הדת). באיראן ישנו פרלמנט הנקרא מג'לס, הנבחר בידי העם, ונשיא שנבחר בבחירות כלליות. ואולם כל אלו אינם מעידים על דמוקרטיה, שכן בעל העוצמה האמיתי באיראן, המאשר כל החלטה, הוא מחליפו של ח'ומייני, המנהיג העליון והמנהיג הרוחני – עלי חוסייני ח'אמנאי.

על סמך התנהלותן של מדינות המערב בזמן ההפגנות באיראן אפשר להניח שהיו להן אי-אלו אינטרסים בחילופי השלטון באיראן. להערכתי, נגעו אינטרסים אלה לפוליטיקה הבין-לאומית ולכלכלה: הן רצו בערעור השלטון האיראני כדי לשקם את מאזן הכוחות הבין-לאומי ששרר באזור כמה שנים קודם לכן. כמו כן, יתכן כי אף האמינו ששלטונו של ח'ומייני לא יחזיק מעמד וכי איראן תאלץ לבקש סיוע בין-לאומי, שבסופו של דבר יביא להשתלטותן על מאגרי הנפט של איראן.

בתקופה האחרונה אנו עדים למהפכות רבות המתרחשות בכל רחבי העולם הערבי ומזכירות קמעה את המהפכה באיראן: הפלת משטרים מלוכניים או דיקטטוריים ש"החזיקו את אזרחיהם קצר"; משטרים שהאידיאולוגיה שלהם ושל המדינה שבה שלטו, ולא משנה אם מדובר באידיאולוגיה מתונה או קיצונית למדי, התבססה על זו של המנהיג.

ואולם זהו אינו תנאי מספיק לכינונה של דמוקרטיה יציבה. עלינו לזכור כי תהליכי הדמוקרטיזציה ברוב הדמוקרטיות המבוססות כיום התבססו על רצון העם. הצלחתה של דמוקרטיה תלויה בכך שהציבור ילמד, יבין ויכבד את עקרונותיה. לעומת זאת, אם הדמוקרטיה "מונחתת מגבוה" על ציבור מסוים שאינו מבין די הצורך את מהותה ואת מטרתה האמתית, הוא עלול לפרש אותה פירוש שגוי ולא יהיו לו הכלים הדרושים על מנת להביע את רצונו באופן דמוקרטי – ולכך עלולות להיות השלכות שליליות.

למצרים, ללוב, לסוריה ולתוניסיה יש נתוני פתיחה פחות טובים בכל הנוגע לסיכויי הדמוקרטיזציה, מאשר אלה של איראן בראשית המהפכה: הן פחות מפותחות מבחינה טכנולוגית-מדעית ופחות פתוחות להלכי הרוח בעולם. ואולם ייתכן כי יתרונן של חלק מהן הוא ברצונם האמיתי והכן של אזרחיהן בדמוקרטיה, ולא רק בהפלת השלטון המכהן.

מפגינות בתוניסיה בעד המפלגה האיסלאמית המנצחת "אל-נהדה", 2011.

כל המהפכות והניסיונות למהפכות המוצגים כאן החלו לאחר שהמעמד הבינוני-נמוך, למעשה רוב העם, מאס בניצולו בידי המעמד הגבוה למטרת רווח. מניע זה תואם את ההסבר המרקסיסטי למהפכות. עם זאת, ישנם הבדלים משמעותיים בין המדינות. בתוניסיה יזמו האזרחים את גל ההפגנות ללא כל התערבות חיצונית, ובסופו של דבר הדיחו את הממשלה הדיקטטורית של אל-עאבדין והעמידו אותו למשפט. כמו כן ערכו בחירות דמוקרטיות הוגנות, שבהן ניצחה המפלגה הדתית-קיצונית "אל-נהדה". ראשי המפלגה המנצחת הכריזו על תמיכתם במודל דמוקרטי דומה לטורקיה, הנוטה לדתיות אך מכבד גם את החילוניות. כיוון שהמהפכה התאפיינה לא רק בשחרור ממשטר מדכא, אלא גם בכך שהאזרחים הקפידו על הליך דמוקרטי תקין ועל שמירה על שלטון החוק, אני חוזה לדמוקרטיה בתוניסיה עתיד טוב ויציב יחסית.

בניגוד להצלחת המחאות בתוניסיה שהסתיימו בפרק זמן קצר יחסית, גלי המחאות בסוריה, אשר ברובם השתתפו כורדים, סונים ואחרים, ממשיכים עד היום למרות מאמצי הדיכוי של כוחות הביטחון הסורים, החיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראנים, שהגיעו על-מנת לסייע לידידתה של איראן. כך שגם בסוריה הייתה התערבות בין-לאומית מסוימת, אך הפעם דווקא מצד איראן, שמעוניינת בהרחבת רעיון שלטון הדת, ומנסה להשפיע על מדיניות הפנים של מדינות רבות בעולם, בהן סוריה. לעניות דעתי אזרחי סוריה אינם בשלים דיים לדמוקרטיה; אך בניגוד למדינות האחרות, שבהן ההתערבות החיצונית עודדה דמוקרטיזציה, ההשפעה החיצונית על סוריה מנעה את האפשרות לבחון אם סוריה מוכנה לדמוקרטיה או לא.

בלוב ובמצרים הצליחו המהפכות כמו בתוניסיה, אולם תהליך הדמוקרטיזציה הצליח פחות. במצרים נערכו לאחר הפלתו של מובראק בחירות לבית התחתון, בהן זכו המפלגות הקיצוניות – ביניהן מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים ומפלגת "א-נור" –  ברוב של 70% מקולות הבוחרים. ההתקוממות בלוב נתמכה על-ידי מדינות המערב ואף זכתה לסיוע מנאט"ו.[4] היא צברה תאוצה עד שהצליחה להפיל את השלטון הדיקטטורי של קדאפי, אך הובילה גם לידי הוצאתו להורג ללא משפט. ניתן לייחס צעד זה, המנוגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון החוק, לתמיכתה הגלויה של הקהילה הבין-לאומית במאבק הלובי: הלובים סברו כי כל אקט שינקטו בו נגד השלטון הקודם יזכה לתמיכה בין-לאומית מבלי שיצטרכו להצדיק את מעשיהם. כך קרה בדיוק באיראן: בתחילה זכתה המהפכה לתמיכה בין-לאומית, ותמיכה זו שימשה לאחר מכן כתירוץ לממשלה האסלאמית החדשה לכל מעשה שעשתה, בטענה שהאידיאולוגיה והמטרות שלה היו גלויות וידועות עוד לפני המהפכה וזכו לתמיכה בין-לאומית.

לסיכום, עלינו לבחון מחדש ובהסתייגות מסויימת את סוגיית ההתערבות הבין-לאומית בתהליכי דמוקרטיזציה של מדינות שונות: אין להחיש את הדמוקרטיזציה, אלא יש להניח לה להתרחש באופן עצמאי בכל מדינה בזמן המתאים לה. זאת משתי סיבות: ראשית, התמיכה הבין-לאומית הגורפת במהפכה עלולה לאפשר למהפכנים להתעלם מעקרונות דמוקרטיים עם עלייתם לשלטון. שנית, ייתכן שבשל התמיכה הבין-לאומית תקום דמוקרטיה במדינה שאיננה מוכנה לכך. במקום זאת, עלינו לעודד את האזרחים ללמוד על התהליך הדמוקרטי ולרכוש כלים להשתתפות פעילה בו. כך יוכלו להביע את עמדתם, לקחת חלק פעיל בפוליטיקה ואולי אף לשנות את המצב הקיים.

 *רונית סבטי היא סטודנטית שנה א' לתואר ראשון במדע המדינה ובסטטיסטיקה.

[1]חלק מהבעיות הכלכליות כיום מקורן בתקופת מלחמת איראן-עיראק (1988-1980), בה נוצלו משאבים רבים לצרכים בטחוניים. במקביל נוצרה שכבת מתעשרים חדשה ומצומצמת, והפערים הכלכליים במדינה התרחבו מאוד. יש לציין כי הממשלה האיראנית כיום עדיין מנסה לקיים סוג של מדיניות רווחה, ובין היתר לחלק את רווחי תעשיית הנפט באופן שוויוני (כ-8 דולר לאזרח לחודש).

[2] שירות ביטחון פנים אכזרי של השאה, שנועד בין היתר לחסל מתנגדי שלטון.

[3] יהודים אלו  הוצאו להורג במטרה להחרים את רכושם לטובת הממשלה. בהערת אגב אציין שבתקופת המהפכה ברחו מאיראן כמחצית מבני הקהילה היהודית, רבים דרך המדבר (בעזרתם של הכורדים).

[4] כמו באיראן, לוב מחזיקה בתעשיית נפט גדולה. יתכן כי במקרה של לוב כמו באיראן, עניין הנפט היווה תמריץ למדינות המערב להתערב במדיניות הפנים של לוב.

מודעות פרסומת

  1. שלום רונית
    תודה על המאמר המעניין. אני לא בטוח שאני מסכים עם הגישה הבסיסית שלך. ראשית, מדוע לבחון את סוגיית ההתערבות על פי המקרה האירני. האם זה מקרה מייצג ? האם הייתה שם התערבות שמטרתה תמיכה בדמוקרטיה ? נראה לי שהאירנים בטוחים שההתערבות האמריקאית ולפני כן הבריטית באיראן לא היתה מיודעת לקדם דמוקרטיה אלא לשמור על השאח ועל האינטרסים של מדינות אלו בנפט האירני. לא צריך להיות פונדמנטליסט דתי כדי לדבוק בעמדה זו. זו העמדה של אירניים ליברליים וגם המסקנה של מרבית המחקר.

    כמו כן הסיכום שלך כולל שתי טענות שאני מתקשה לקבל ואינן נתמכות בניתוח שהבאת. ראשית, בגידה בדמוקרטיה על ידי המהפכנים או השלטון החדש אינה סבירה פחות או יותר בשל התמיכה של קואליציות דמוקרטיות. המחויבות ההדדית בין הצדדים עשוייה דווקא להגביר את התמיכה בדמקורטיה. מדוע את חושבת ההפך ?

    שנית, החלק השני של פסקת הסיכום כולל המלצה להתערבות. ככל הנראה התערבות מסוג אחר. כלומר, את בעד סוג התערבות מסויים ולא מתגדת בסופו של דבר להתערבות. השאלה הופכת לשאלה אחרת. במקום האם להתערב ?, איך להתערב ?. נכון ?

    דרך אגב, דמוקרטיה אינה תופעה לאומית אלא תופעה אזורית. היא מתרחשת ומתקיימת לאורך זמן כאשר יחידה פוליטית היא חלק מרצף תמיכה איזורית. איזור יכול להיות תרבותי או גיאוגרפי. אי התערבות (או התערבות) צריכה לכן להיות חלק מתפיסה רחבה של בעיות, אתגרים ויכולות במרחב מסויים. הצלחה

    תודה שוב
    דוד לוי-פאור

  2. רונית שלום, אני מצטרף לברכות. נהניתי מאוד לקרוא וגם החכמתי.
    יש לי כמה הערות:
    1. אני מצטרף להערתו של המגיב הקודם בקשר לפסקת הסיום. מצד אחד את כותבת שאין להחיש את הדמוקרטיה (כלומר אין להתערב) ומהצד השני (סוף הפסקה) את כותבת שיש לעודד את האזרחים ללמוד על הדמוקרטיה וגו' (כלומר, כן להתערב). האם אין פה סתירה, ואם כן, איך את מיישבת אותה?
    2. מנית את המשטרים המלוכנים באותה קבוצה עם הדיקטטורות הצבאיות, ופה טעית. ברוב מדינות ערב היו משטרים מלוכנים בתחילת דרכן, עד אשר התרחשה מהפכה צבאית אשר תפסה את השלטון. היו 3 יוצאות מן הכלל – ירדן, סעודיה ומרוקו – שעד היום נשארו עם אותו שלטון מראשית ימיהן. מה שמעניין הוא שדווקא במדינות אלה לא היו כלל הפגנות (או רק מעטות) מאז התחיל האביב הערבי. כנראה שההזדהות עם המלך מצד העם יחד עם זהירות "יתר" של המלך (בשלושת המקרים הם הזדרזו להצהיר על רפורמות כדי לקדם את הבאות) מסבירים זאת.
    3. היבט חשוב מאין כמוהו לניבוי הצלחת הדמוקרטיה הוא ההרכב האתני, ובפרט, האם יש אחידות אתנית או שונות. למשל, בטוניס ובמצרים יש אחידות אתנית (מיעוט קופטי זעיר במצרים) – הייתי מהמר שבהן תהיה יציבות, גם אם הדמוקרטיה תקרטע בהתחלה. לעומתן, בסוריה ובעיראק יש שונות אדירה, ומחריפה העובדה שבשתיהן מיעוט שלט על רוב (בסוריה, מיעוט עלווי על רוב סוני; בעיראק, סונים על שיעים). הדבר נובע מגבולות מדומים שהתגבשו בזמן הקולוניזציה ונכפו על המדינות האלו (יש חוקר אחד ביחב"ל שדיבר על מדינות כושלות כתוצאה מגבולות מלאכותיים כפויים. שכחתי את שמו. אולי מישהו מהקוראים יידע). אם המדינות לא השכילו לייצר לאום אזרחי חדש (ובשתיהן לא הצליחו), כנראה שיציבות ודמוקרטיה לא נראה שם.

  3. רונית סבטי

    החלטתי לבחור במקרה האיראני, גם כי אישית אני מכירה בפרטיו, אך בעיקר מכוון שהוא המקרה הראשון (שאני מכירה) בו התרחשה מהפכה במדינה מוסלמית. לפי דעתי, ההתערבות במקרה המהפכה האסלאמית לא הייתה למטרת תמיכה בדמוקרטיה, אלא יותר ממניעים פוליטיים (-שמירה על המעמדות הבין-לאומיים הקיימים בעולם). ולפי מה שידוע לי (ממקורות יודעי דבר), גם באיראנים יודעים את זה- ארה"ב (ושותפיה) הם אלו שהוציאו את השאה מאיראן, ובסופו של דבר גם הורידו אותו מהשלטון.

    אני חושבת שהשלטון החדש/ הדמוקרטיה של המהפכנים עלולה להביא לידי ירידה בדמוקרטיה כי לעיתים מפלגה מסוימת, או מספר מפלגות בעלות אידאולוגיות או תכונות דומות, עלולות לקבל את מירב הקולות מהעם (מעל 50% מהמושבים) ואז ביכולתן לעשות ככל העולה על רוחן. ולרוב מצב בו מפלגה אחת או מספר מפלגות בעלות אידאולוגיות דומות (שבסופו של דבר יחברו זו לזו), נבחרות ברוב קולות שכזה קורה לאחר מהפכה או איזשהו אירוע מכונן שהמתרחש באותה המדינה. ולרוב אותה מפלגה (מנצחת) או אידאולוגיה הייתה בצד ה"טוב" (בעד העם) של אותו אירוע. –> כל זה כמובן לפי דעתי.

    לגבי התערבות, צודקים 🙂
    לא רציתי להרחיב יותר מידי במאמר אבל בכללי, אני מתנגדת להתערבות אקטיבית, אך בעד פסיבית.
    לדוגמא, לא לעודד הפגנות ולא להאיץ בהן ובהתרחשותן על מנת להביא מדינות לידי דמוקרטיה. אלא ללמד את אזרחי המדינות על דמוקרטיה. דוגמא ממש יפה לזה, ב-"רשות השידור" יש תחנת רדיו בפרסית המשודרת גם לאיראן (רשת ה' ,"קול ישראל בפרסית"), בתוכנית (שידוע שגם המנהיג הרוחני של איראן לעיתים מאזין לה), משדרים לא רק אירועים/חדשות שקרו באיראן, אלא גם חדשות על ישראל. ככה שהאיראנים שומעים של תהליכים בפוליטיקה הישראלית (ובדרך גם מקבלים את נק' המבט של הישראלים לגבי כל המתרחש בישראל), ובאיזשהו אופן לומדים על הדמוקרטיה ויתרונותיה- ועל ישראל.
    אז בקיצור, לפי דעתי דרך ההתערבות האולטימטיבית היא להעלות לערוצי השידור הבין-לאומיים (אינטרנט, טלוויזיה, רדיו) יותר תוכניות על דמוקרטיה ודוגמאות על יישומן במדינות השונות, ובכך להגביר את המודעות לעניין- דבר שעלול לעודד את תהליך הדמוקרטיזציה באופן יותר טבעי.

    ותודה לשניכם שהקדשתם מזמנכם לקרוא את המאמר (הארוך) הזה, ועוד להגיב עליו 🙂

  4. כרמית

    רונית שלום לך,
    ראשית, הופתעתי מאוד שאת "בסך הכל" סטודנטית לתואר ראשון. מקריאה של מאמרך אני צופה לך עתיד גדול…
    ולגופו של עניין – חבל מאוד שהתקשורת בישראל ובעולם לא מכירה את ההיסטוריה של אירן כפי שאת מציגה אותה בצורה יפה כל כך. הופתעתי לגלות שגם באקדמיה מתכחשים להיסטוריה זו (למשל הנקודה החשובה שציינת, לפיה ארה"ה התערבה פעמיים בעניינים הפנימיים של אירן וגרמה להפלת מנהיגים, ובכלל זה השאה). אתמול היה טקס פרידה לרגל יציאתו לגמלאות של פרופ' מנשרי מהחוג ללימודי אירן באוניברסיטת ת"א, שם שוחחתי עם הכתב לענייני אירן של קול ישראל ואולי אף מנהל את תחנת הרדיו בפרסית בישראל (שכחתי את שמו…) ואמרתי לו שלאירן יש סיבות טובות לשנוא את ארה"ב ואותנו, והעיקרית שבהן היא התערבות ארה"ב בענייני אירן והפלת מנהיגים מסיבות כלכליות מלבד (הנפט…), ושלאור ההיסטוריה הזו אירן צריכה את הגרעין להגנה ולצורך הרתעה בלבד. הכתב לגמרי לא הסכים עם דבריי וטען שארה"ב לא התערבה בהפלת השאה ושאירן רוצה לחסל את ישראל מסיבות דתיות, פנטיות וכד'. איך יתכן שהאקדמיה והתקשורת – שניים מהגופים החשובים במדינה דמוקרטית לא יודעים, או לא רוצים לדעת את העובדות החשובות האלה??? אשמח מאוד לתגובתך. רשמתי לעצמי את כתובת האינטרנט ואחזור לקרוא את תגובתך, בתקווה שתגיע.
    ואגב, אני למדתי על התערבות ארה"ב בענייניה הפנימיים של אירן ושל מדינות נוספות (בעיקר מדינות העשירות במשאבי טבע כמו נפט) מכתבה שפורסמה על ספר שיצא בארה"ב שנקרא בעברית: "וידויים של מחסל כלכלי" (הספר לא תורגם לעברית) ונמכר בארה"ב במאות אלפי עותקים. אפשר למצוא באינטרנט את הכתבה ב"הארץ" וב-YNET. אגב, הכתב מקול ישראל סירב לחלוטין לקרוא את הכתבה הזו כשהצעתי לו, בטענה שאלה שטויות והמצאות.
    האם חשבת לעבור לחוג ללימודי אירן (יש באוניברסיטת ת"א) תוכלי לתרום שם המון.
    תודה רבה לך על תשומת הלב ובהצלחה! כרמית.

  5. רונית סבטי

    שלום כרמית,
    קודם כל, תודה רבה 🙂
    בנוגע לעיתונאי, נראה לי שהתכוונת למנשה אמיר, דמות מוכרת בכל העניינים הנוגעים לאיראן, שעובד גם עבור משרד החוץ.
    לשאלתך, נראה לי ש-"לא רוצים שידעו", זה מה שחל במקרה הזה… ארה"ב והמדינות -השותפות- לתוכניתה בהפלת השאה לא רוצות שהציבור יתוודע לכך שבעצם הם היו שותפים לעליית ה"רפובליקה האסלאמית", ושלא יואשמו מצד אזרחיהם בהשלכות לכך. שכן, כל המניעים שהביאו לידי מהלך זה היו אגואיסטים לחלוטין – שמירת עליונותה הבין-לאומית של ארה"ב ובני-בריתה.
    (ואם להודות, גם לי קרה מקרה דומה בהצגת אותה השאלה לפני מס' שנים בפני שגריר ישראל באיראן לשעבר.. רק שהוא הכחיש, הראה הרבה אי-נוחות וישר העביר נושא…).
    אני לגמרי מסכימה שאיראן זקוקה לנשק הגרעיני רק לשם יצירת הרתעה ולשם חיזוק מעמדה בין-לאומי.
    אבל בסופו של דבר, אינני חושבת שההתערבות בענייניה הפנימיים של איראן היא הסיבה הבלעדית לשנאת איראן אותנו. יש עוד סיבות ומניעים (כמו אנטישמיות ושנאת הציונים), אך זו בהחלט זו שהובילה לידי האחרות ואף חיזקה אותם.

    ותודה על ההמלצה לספר, אני בהחלט אקרא אותו 🙂

  6. כרמית

    רונית, תודה לך על התגובה. את צודקת בנוגע לכתב, שמו אכן מנשה אמיר. ואת כמובן צודקת שפשוט לא רוצים שידעו את האמת בנוגע לכוונותיה של ארה"ב. אך אחמדיניג'ד לא טיפש והתרשמתי שהוא יודע הכל. הוא אמר שלאורך השנים ארה"ב מנסה לפתור את בעיותיה הכלכליות באמצעות התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות עשירות בנפט. נכון שיש סיבות נוספות לשנאה של אירן לישראל וארה"ב, אך לדעתי ההתערבות של ארה"ב בנעשה באירן ובשאר מדינות העולם היא הסיבה העיקרית. ניסיתי לשלוח לך את הקישור של הכתבה על הספר "וידויים של מחסל כלכלי" ולא מצאתי אותה! היתכן שהיא הוסרה על ידי השלטונות?… מוזר.
    שוב, המון בהצלחה בהמשך, כרמית.

  7. כרמית

    רונית, מצ"ב הקישור לכתבה על הספר:
    http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3362186,00.html
    אני לא מצליחה למצוא את הכתבה שהיתה ב"הארץ" (הכותרת היתה: "או שתעשה מה שדוד סאם אומר, או שחבל"), שם יש פירוט רב יותר בנוגע למנהיג אירן שחוסל (או סולק מהשלטון, לא זוכרת) בשנות ה-60, כיוון שרצה להלאים את הנפט האירני, שמשום מה היה אז בשליטת בריטניה. גם בכתבה הנ"ל מוזכר המנהיג האירני – מוחמד מוסאדק.
    כרמית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: