מוזיאון הריקמה – פנים, חוץ ותפר

מאת: אילון ברוך

בכל בוקר הנסיעה ברכבת הקלה בדרך לעבודה מלווה במחשבות של תחילת היום. בין המחשבה הראשונה של "מתי כבר מגיעים למשרד שאני סוף סוף אוכל להכין את דלי הקפה להיום" וזו האחרונה "יאו, מתי כבר ייגמר היום", בחצי הדרך, כאשר הרכבת עוצרת בתחנת "שבטי-ישראל" (אל-מוסררה), עולה באופן כמעט אוטומטי השאלה בדבר הבניין המצולק, שחלונותיו אטומים בבלוקים וכתובת ניאון מעטרת את ראשו ההרוס: "מוזיאון על-התפר". מי לכל הרוחות מקים מוזיאון בבניין שעושה רושם שהוא הראשון ברשימת "מיועדים-להריסה" ברשומות העירייה? במבט קרוב יותר, כבר ממעמקי מסדרונות המוזיאון, אני סבור שההחלטה להקים את המוזיאון דווקא שם הייתה ברורה מאליה. בניין המוזיאון שימש בשנות החמישים והשישים כעמדה צבאית של צה"ל החולשת על קו הגבול (תפר) הישראלי-ירדני. העמדה ממוקמת בסמוך למעבר "מנדלבאום", אשר היה השער היחידי למעבר בין ירושלים הירדנית וזו הישראלית. מסתבר שלמיקום המבנה הייתה חשיבות בעיצוב והבניית אידיאולוגיית המוזיאון. כאשר עולים לנקודה הגבוהה ביותר בבניין, הגג, הכל הופך להיות ברור. ברור אולי הרבה יותר מאשר המעבר בין יצירה ליצירה בחלל התצוגה. מן הגג נשקפים בכיוון דרום גגות בתי העיר העתיקה, חומות העיר וכיפת הסלע, מהכיוון הנגדי בצפון ניתן לזהות את ההרים המקיפים את ירושלים וקבר שמואל הנביא, ממערב מציצים גגות מרכזה האורבני של העיר, ואילו הר הצופים והר הזיתים ממזרח משלימים את הפנורמה.

אחמד מטר, "אבולוציה של האדם"; מתוך: "סוף מערב" מוזיאון על התפר, ירושלים.

בעת שהתהלכתי בין קירות וחדרי הבניין בער בי הרצון לקרב אוזניי אל עבר הקיר. חשתי שאם אעשה זאת הוא יוכל, בדרכו שלו, לספר לי סיפור היסטורי של הצטלבות, של תפר של בין לבין. רבות כבר דובר על תפקיד המוזיאון, על היותו מוזיאון חברתי שמציג תערוכות חברתיות, פוליטיות ואקטואליות, לעיתים פרובוקטיביות ולעיתים סנסאציוניות. בדיוק בגלל זה אני בוחר להתמקד לא בתיאור המוזיאון והתערוכות שהוא מציג (אם כי ביקור במקום וסקירת התערוכות הם בגדר חובה על כל סטודנט במחלקה), אלא בתוצאה שמבקש ליצור המוזיאון. המוזיאון שואב את השקפת עולמו ומגדיר את תפקידו הפנימי ממיקומו הגיאוגרפי, כשוכן על גבול "בין העולמות": בעבר על גבול של ממש בין שתי מדינות, וכיום בין שכונות חרדיות, קיצוניות יותר (מאה שערים) ופחות (שבטי ישראל) לבין שכונות חילוניות, ובין שכונות מערב העיר המיושבות יהודים לבין שכונות מזרח העיר המיושבות בעיקר על-ידי ערבים מוסלמים. בנוסף, הוא שואב את מוצא קיומו מהכביש הסלול הנשקף מחלונותיו, עדות חיה לציר כרונולוגי המספר את סכסוך האזור ממקור ראשון. בהיות הבניין עמדה הניצבת על קו הגבול, נחסמו פתחי חלונותיו בבטון, וכל אשר נותר מהם היו חרכי הירי. אלה שרדו, לספר את סיפור העוינות והחשד. מתוך כל אלה אני מסיק על התערוכות המוצגות. לדעתי, מטרתן העיקרית היא לנטוע בצופה תחושות של מציאות מדומה, המעלות שאלות נוקבות בהקשר למציאות הפוליטית, לאו דווקא זו המקומית. הקו המחבר את העבודות בתערוכות הוא שלאורך הדרך הצופה מוצף ללא הרף בשאלות, בניגוד לתערוכות אחרות בהן הוא מנסה להבין מה רוצה האומן להגיד ומה המסר. וזה המייחד את מוזיאון על התפר. כאן, מתוך האובייקט נשאלות שאלות קשות לגבי המציאות, תרבויות, החיים, אדם, זכויות, הגדרה. העובדה הזו מקדמת, באופן גלוי וסמוי, את השקפת העולם של המוזיאון, מפני שהוא מבקש ליצור דיון ציבורי רחב בשאלות קיומיות קשות הנובעות מהמציאות ומשתקפות באומנות המוצגת. דיון שלעיתים אנו נמנעים מלקיים מחשש להשלכותיו או בגלל הנושאים הכואבים והטעונים שהוא מכיל בתוכו. אך מרגע שדרכה כף רגלך בפתח הבניין, אין לך מנוס מלקיים את הדיון הזה בצאתך. גם אם אתה מקיים אותו לבד, עם עצמך, זהו חלק בלתי נפרד מהביקור במקום. הנגיעה הזו, המחויבת ואפילו נכפית, בפצעים ושסעים מקומיים ואוניברסאליים כאחד היא מדהימה בעיניי. מתוך הדיון הזה מבקש המוזיאון לייצר רקמה חברתית חדשה. דרך האומנות הוא מנסה לרקום אותנו, הפריטים, אחד לשני, ולייצר חברה אחידה יותר, אוהדת יותר, סובלנית יותר ואולי בסופו של יום גם מודעת יותר.

לא ניתן לסיים את הכתבה מבלי לתת סקירה קצרה על התערוכה הנוכחית המרשימה מאוד. במוזיאון מוצגת כעת תערוכת "סוף מערב", שכוללת יצירות של אומנים מאסיה, המזרח התיכון, אפריקה, אירופה ואמריקה. התערוכה נולדה מתוך תהליכים קריטיים שעובר העולם בתחום ההגירה ושאלת הרב תרבותיות. תהליך האיסלמיזציה שעוברת אירופה מתאפיין באימוץ הרוח הליברלית האירופאית על-ידי המהגרים המוסלמים מחד, ובדרישותיהם למתן ביטוי להלכה המוסלמית בחקיקה המקומית מאידך. בנוסף, יחד עם גל הטרור שהחל ב-11 בספטמבר 2001 היו כאלו שביקשו להתריע בפני המערב אל מול הסכנה הנשקפת מצד האסלאם המאיים ותוצאות הסכסוך שיביאו להתנגשות אדירה בין הכוחות המנוגדים. במקביל, גל המחאה הפוקד את העולם הערבי, בו אנו נחשפים לרצונות שדוכאו במשך שנים ארוכות, מביא קריאה לשחר חדש, צבוע דמדומים בצלקות העבר אך מעלה ניחוח טל של רעננות ושינוי. מתוך התהליכים והאירועים הללו נוצרה תערוכת "סוף מערב". התערוכה הביאה אותי לחוות אירועים המתרחשים בטווח זמן הווה, של "כרגע", להביט ולבחון את זוויות ההסתכלות השונות של האומנים, אשר יצרו את יצירותיהם מתוך מרחבי העימות. מרחבים אלה זרועים במאבקי כבוד, דת ואמונה, הטעונים בעוינות ובחשדנות של חברה אחת כנגד השנייה. התחושה שנבטה בי בסוף סקירת התערוכה היא שאם ישנה דרך להביא את החברה האנושית ללמוד מטעויות העבר, לכבד את האחר ולחיות זה צד זה, אני סבור כי מוזיאון "על-התפר" והאומנות הדליברטיבית שהוא מציג יכולים בהחלט לסלול שביל בכיוון הזה.

*אילון ברוך הוא סטודנט שנה ב' לתואר ראשון במדע המדינה וחינוך.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: