אם רוזה פארקס היתה גבר

מאת: לורה ורטון

אם רוזה פארקס היתה גבר, יכול להיות שהיא היתה מבלבלת אותנו פחות.

רוזה פארקס, כידוע, היתה אישה אפרו-אמריקאית שהחליטה להפר ב-1955 את החוקים הגזענים בארה"ב. כמעשה של אי-ציות בלתי אלים, היא התיישבה במושב קדמי של אוטובוס. זאת, למרות שעל פי החוק של אותם זמנים, אנשים כהי-עור כמוה היו צריכים לשבת במושבים האחוריים. על סירובה לפנות את מקומה היא נעצרה, עמדה לדין ונקנסה, אבל התעוזה שלה הביאה לגל של מחאות והפגנות, ובסופו של דבר לביטול חוקי ההפרדה. ממאבקה של פארקס אפשר להקיש לגבי  מאבקים בנושא זכויות נשים המתנהלים היום בישראל.

בהיבט אחד השימוש בפארקס כסמל עלול ליצור בלבול: פארקס לא היתה פמיניסטית. היא היתה לוחמת למען שוויון זכויות לשחורים. אך בהיותה אישה ובגלל בחירתה להפר דווקא את חוקי ההפרדה באוטובוס, היא הפכה לסמל נוח לנשים הנאבקות נגד ההפרדה המגדרית באוטובוסים. סיפורה מחדד מסר חשוב: המאבק בהפרדה מגדרית ועל מעמדן של נשים בכלל צריך להיבדק בפרספקטיבה רחבה יותר. האפליה נגד נשים היא רק סוג אחד של אפליה הנהוגה במגזר החרדי בפרט ובחברה הישראלית בכלל. רשימה קצרה של המאבקים המתנהלים היום  כוללת ערבים, עולים מאתיופיה, חרדים ספרדיים ואנשים עם מוגבלות. יש כאן אולי פספוס: יתכן שקואליציה של מיעוטים, כגון זו שהוקמה בפולין ב-1922, יכלה להועיל. ריבוי תופעות של אפלייה צריך לקבל התייחסות כמכלול, זאת בעת שעקרונות של שוויון ושוויון זכויות עומדים במתקפה. אפשר ללמוד מכך שכמו פארקס, אישה יכולה להיאבק מבלי שמאמציה יחשבו כמאבק של נשים בלבד.

"עזרת נשים" מאולתרת באירוע של העירייה בבנייני האומה בירושלים.

יתרה מזאת, היבט אחר בסיפורה של פארקס מבליט את החשיבות של המאבקים הנוכחיים. ההתקדמות במעמדם החוקי של שחורים בארה"ב החלה עם שחרור העבדים ב-1865, נמשך בהקמת הNAACP (ארגון ארצי לקידום מעמדם של שחורים) ב-1901, והתעצם לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר שחורים ולבנים נלחמו כתף אל כתף. לעומת זאת, הפסיקה של בג"ץ בינואר 2011 נגד הפרדה הסתמכה על חקיקה קיימת לגבי שוויון בין המינים. למעשה, התנועה הציונית היתה פורצת דרך במתן זכות הצבעה לנשים בשנת 1897. במגילת העצמאות מדינת ישראל סיפקה בסיס הצהרתי חשוב לשוויון בין המינים, ולשוויון מכל הסוגים. מדינת ישראל היא בין המדינות הבודדות בעולם שמגייסת נשים לצבא. בשנים האחרונות נשים כיהנו בה כראש ממשלה בפועל, כנשיאת בית המשפט העליון וכיושבת ראש הכנסת. הדרישות של העשור האחרון להפרדה באוטובוסים, איסור על שירת נשים, מחיקת נשים משלטי רחוב וסילוק נשים מהוועדה לבחירת דיינים הן כולן תופעות חדשות. כלומר, בעוד שהמאבק של פארקס השתלב בתהליך איטי אבל רצוף וארוך טווח של שילוב שחורים בחברה, הפגיעה המתרחבת בזכויות נשים מהווה תפנית חדה, מעוררת דאגה, בערך מכונן ומושרש לכאורה בחברה הישראלית.

הבדל מהותי נוסף הוא שפארקס, כאמור, עברה על החוק כדרך לשנותו. לעומת זאת, המאבק נגד הפרדה מגדרית כיום מתנהל על אכיפה של חקיקה ופסיקות קיימות. על פניו, מאבק כזה צריך להיות פשוט בהרבה מזה של פארקס. אולם המציאות היא שמשרד התחבורה והמשטרה אינם מוכנים להתמודד עם גורמים קיצוניים בקרב החרדים. בעוד שהנשיא איזנהאואר שלח חיילים לכפות שילוב של תשעה תלמידים שחורים בבית ספר על מנת לקיים החלטה של בית המשפט העליון – וזאת חרף התנגדות מושל המדינה – לעת עתה משרד התחבורה מסתפק בהנחיות להסמיך נהגי אגד להתערב באיומים על נוסעות (וגם הוראה זו לא מיושמת).

בעיית האכיפה מורגשת בתחומים רבים ומגוונים. רבות נכתב על צמצום האחריות של המדינה בהפרטה ובקיצוצים תקציביים בתחומים רבים: מקצבאות הזקנה, הדיור ציבורי, סבסוד הלחם וכלה במחירי המים. אולם התכווצות המדינה מתבטאת לא רק בכסף אלא גם ב"שווה כסף" (מתן שרותים), ובין היתר במזעור האכיפה. חוסר האכיפה מערער את בסיס השלטון. פעילות חתרנית שאיננה מטופלת מכרסמת במונופול הכוח ובלגיטימיות של המדינה (אם נתייחס לדבריו של ובר), כפי שקורה במאה שערים, בגבעות הגדה המערבית, בלוד ובסילוואן כאחד. דוגמאות אפשר למצוא בכל תחום כמעט, מחוקים סביבתיים ועד לחוקי עבודה, אבל כאן אתמקד במגזר החרדי. שם המדינה לא רק נמנעת מלאכוף חוקים, אלא מפקירה את יכולתה לנהל מדיניות עקבית ואף משתפת ומעבירה ביודעין את שליטתה לגורמים עוינים.

הדוגמא הבולטת ביותר של הפקרות היא בנושא של גיוס לצבא. הנכונות להתגייס, על פי הובס, היא המבחן האולטימטיווי לנאמנות והיא עומדת בבסיס הקמת המדינה. סעיף 94 בחוק השיפוט הצבאי (תשט"ו-1955) קובע מאסר של שלוש שנים כעונש על השתמטות. אך כיום יותר מ-60,000 בחורי ישיבה ברי גיוס מסתובבים עם פטור מלא מכל שרות כי "תורתם אמונתם". חמור מכך, הצבא ומשרד הביטחון כלל לא קובעים מי יזכה בפטור. עבודה זו מתבצעת על ידי ועד הישיבות, גוף המורכב מראשי ישיבות. אין שום מכסה במתן הפטורים, הוועדה לא מפרסמת נתונים ולא מפקחת על כך שמי שזכה בפטור אכן לומד. גם אין שום פיקוח של משרד הביטחון או של צה"ל עצמו. חוק שרות הביטחון אמנם נחקק ב-1949 בכנסת, אבל למעשה הממשלה מסתמכת היום על "מיקור חוץ" (outsourcing) לענייני גיוס. ההוכחה הניצחת למצב האבסורד התקבלה בדיון בתת-ועדה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: כאשר נציג אכ"א נשאל למה הצבא לא מגייס חרדים בגיל 18, כפי שהוא מגייס את כולם (ובכך לחסוך את התוספות למשפחות האברכים), התשובה היתה: הרבנים לא יסכימו.

דוגמא נוספת לרמת האכיפה הירודה אפשר למצוא בנושא של מבחני המיצ"ב (מדידת צמיחה בית ספרית) הארציים. על פי תקנות של משרד החינוך והוראות מנכ"ל המשרד, כל בית ספר חייב לערוך מבחנים אלה, הבוחנים ילדים בכיתות ה' ו-ח' במתמטיקה, אנגלית, מדעים ועברית (או ערבית). אלא שבבתי ספר חרדים, גם אלה שמקבלים מימון מלא מהמדינה, מבחנים אלה לא נערכים. גם לאחר מתן פטור לבתי ספר חרדים לא לבחון את תלמידיהם במדעים ואנגלית – נושאים שאינם נלמדים בהם כלל – בתי הספר אינם מסכימים לערוך את המבחנים. המנהלים מסרבים. אין אכיפה.

ההבדל המהותי בין רוזה פארקס והפעילים של היום בישראל הוא שפארקס הובילה שינוי בעקרונות החקיקה, ואילו היום מדובר בניסיון לחסום מהפכה המאיימת על הלגיטימיות של המשטר. אם ובר בחן את עיקרון הסמכות עפ"י מידת ההיענות וייחד את המדינה בתביעה למונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, הרי שמדינת ישראל כיום מוותרת מראש על סמכותה וכוחה בשטחים נרחבים בארץ. בישראל של היום מתקיימת מציאות בה מתנהלים מאבקים ברחוב, ומי שמחזיק במונופול הכוח הלגיטימי איננו מתערב.

אם רוזה פארקס היתה גבר, יתכן שהשימוש בה כיום כסמל המאבק בהפרדה מגדרית לא היה דוחק את הנושא למשבצת צרה של מאבק על מעמד האישה. אבל בכל זאת, במדינת ישראל של שנת 2012 היה ראוי להתייחס לנושא לא כבעיה מגזרית, אלא כתופעה המעידה על התרופפות חמורה באכיפת החוק, ויותר מזה, על ערעור על הלגיטימיות של המדינה.

* לורה ורטון הגישה לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' יצחק גל-נור ופרופ' שלמה אבינרי. היא חברת מועצת עיריית ירושלים ופעילה חברתית.

תגים: חרדים, ירושלים