טייוואן בוחרת עתיד

מאת: אסף שפירא

מי שחושב שישראל היא מדינה מבודדת ומאוימת, מומלץ לו שיסתכל על טייוואן: מעבר לכך שרק כמה עשרות מדינות זניחות-למדיי – גואטמלה ופרגוואי הן החשובות שבהן – מכירות בה רשמית, הרי ששכנתה הקרובה, הגדולה והחזקה מאוד – לדעת רבים, מי שעתידה להיות המעצמה החזקה ביותר במאה הנוכחית – טוענת שהיא בסך הכול מחוז מורד שצפוי לחזור במהרה לשליטתה המלאה, ומאיימת להפעיל כוח צבאי לשם כך. בנסיבות הלא-פשוטות והלא-מרגיעות האלה התקיימו ב-14.1.2012 בטייוואן – בשמה הרשמי, "הרפובליקה של סין" – בחירות לנשיאות ולפרלמנט. הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לפרלמנט גברה מפלגת השלטון, המפלגה הסינית הלאומנית "קוואמינטנג", על יריבתה העיקרית, "המפלגה הדמוקרטית המתקדמת" (DPP). לתוצאות אלה השפעה על מעמדה הפוליטי של טייוואן ועל יחסי החוץ שלה, בעיקר עם סין, ואף על יחסי ארה"ב-סין. הכתבה הנוכחית סוקרת בקצרה את המערכת הפוליטית בטייוואן ואת מערכת הבחירות הזו בפרט.

מבט על על טאיפיי, בירת טיוואן

הבחירות הדמוקרטיות הנוכחיות לנשיאות ולפרלמנט הן תולדה של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה: לאחר שבמשך רוב המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה טייוואן נתונה לשלטון אוטוריטארי חד-מפלגתי של הקוומינטנג, החלה לקראת סוף שנות ה-80 המערכת הפוליטית להשתנות: ב-1987 בוטל המשטר הצבאי, ב-1991 בוטל האיסור על קיומן של מפלגות אופוזיציה, ב-1992 נערכו לראשונה בחירות חופשיות לפרלמנט וב-1996 נערכו לראשונה בחירות חופשיות לנשיאות. מאז נוצרה בטייוואן מערכת רב-מפלגתית: שתי המפלגות הדומיננטיות הן מפלגת הקוומינטנג הוותיקה ו-DPP. כל אחת מהן מנהיגה גוש בלתי רשמי של מפלגות: הקוומינטנג עומדת בראש גוש מפלגות המרכיבות את "הקואליציה הכחולה", וה-DPP עומדת בראש גוש מפלגות המרכיבות את "הקואליציה הירוקה". בהיסטוריה הקצרה של טייוואן הדמוקרטית זכה מועמד הקוומינטנג בבחירות לנשיאות ב-1996, ב-2008 ועכשיו ב-2012, ואילו מועמד ה-DDP זכה בהן ב-2000 וב-2004.

לפי המדדים המקובלים במערב לניתוח מפלגות ואידיאולוגיות פוליטיות – סוציאליזם לעומת קפיטליזם, שמרנות לעומת ליברליזם וכדומה – מקובל למקם את הקוומינטנג ואת הקואליציה הכחולה בימין-מרכז, ואילו את ה-DPP ואת הקואליציה הירוקה בשמאל-מרכז. אבל ממש כמו בישראל, החלוקה הקלאסית לשמאל וימין אינה הולמת את השסע הפוליטי המרכזי בטיוואן, ולפיכך אינה מטיבה לתאר את זהותן של המפלגות המרכזיות בו: השסע הפוליטי המרכזי בטייוואן אינו קשור לסוגיות כלכליות, אלא לסוגיות של זהות פוליטית ולאומית ויחסי חוץ, בעיקר עם סין.

כדי להבין את השסע הזה, כדאי לחזור בקיצור רב על ההיסטוריה המרתקת של יחסי טייוואן וסין:

טייוואן, כמדינה עצמאית דה-פקטו, הוקמה ב-1949 כשמפלגת הקוומינטנג בראשות צ'אנג קיי-שק נסוגה מסין היבשתית עם כשני מיליון איש – חיילים ורבים מהאליטה הכלכלית והמנהלתית של סין – לנוכח ניצחונם של הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין. מאז ממשיכה טייוואן להיקרא "הרפובליקה הסינית" וטוענת לריבונות גם על סין היבשתית, בעוד "הרפובליקה העממית של סין", השולטת בסין היבשתית, טוענת לריבונות גם על טייוואן. כחלק מתפיסה זו נמנעה טייוואן מהכרזת עצמאות – היא הרי תפסה את עצמה כריבון האמִתי של סין כולה, ולא כמדינה עצמאית הכוללת את האי טייוואן וכמה איים סמוכים בלבד.

כצפוי, יחסי סין וטייוואן לוו במשך תקופה ארוכה במתיחות חריפה: טייוואן ראתה בסין (וסין בטייוואן) "מחוז מורד", סירבה  לקיים קשרים כלשהם עמה ועם מדינות המכירות בה, ואף איימה לפלוש אליה ולאחד את סין כולה תחת ריבונותה. ואולם בעקבות התחזקותה של סין, החרפת הבידוד הבין-לאומי של טייוואן בשנות ה-70 (אז ניתקו עמה מדינות רבות, כגון ארה"ב, את הקשרים הדיפלומטיים, וטייוואן איבדה את המושב באו"ם לטובת סין) ושינויים בהנהגת טייוואן – במיוחד מותו של צ'אנג קיי-שק ב-1975 – היא החלה לאמץ מדיניות חוץ פרגמטית יותר. שינוי זה במדיניותה של טייוואן, נוסף על אינטרסים פנימיים ובין-לאומיים של סין עצמה, הובילו להתחממות הדרגתית של היחסים בין סין לטייוואן, תהליך שהגיע לשיאו ב-1992: בעקבות מגעים רשמיים למחצה בין נציגים משתי המדינות הושג מה שמכונה לעתים "הקונצנזוס של 1992". לפי קונצנזוס זה, שתי המדינות דוגלות בעיקרון "סין-אחת" – כלומר בעיקרון שלפיו סין וטייוואן הן מדינה אחת בלתי נפרדת – אך חלוקות בכל הנוגע לזהותה של סין המאוחדת. אך בעוד סין הקומוניסטית אימצה ללא סייג את עקרונות הקונצנזוס של 1992, בטייוואן חלוקות הדעות לגביו: הקוומינטנג, שדגל מאז ומעולם בעיקרון "סין-אחת", תומך בו, ואילו ה-DDP כופר בו, ובהתאם להחלטה שקיבל ב-1999 רואה בטייוואן העצמאית עובדה מוגמרת.

מאז 1992 ידעו יחסי שתי המדינות עליות ומורדות, אך המאפיין הבולט ביותר ביחסיהן היה ללא ספק התעצמות קשרי המסחר והתיירות בין שתי המדינות. התעצמות הקשרים עם סין התקבלה בטייוואן ברגשות מעורבים: מצד אחד, מגזרים מגוונים בטייוואן נהנים מקשרים אלה ומהשגשוג הכלכלי שהם מקדמים – ענף התיירות, אנשי עסקים שסוחרים עם סין, חקלאים שמייצאים את תוצרתם לסין, מומחים במקצועות טכנולוגיים והנדסיים שמועסקים בסין ועוד. מצד אחר, טייוואנים רבים חוששים שבשל עצמתה הכללית האדירה – וההולכת וגדלה – של סין, התעצמות הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות עלולה להוביל לכך שטייוואן תתקשה לשמור על עצמאותה הכלכלית ובסופו של דבר גם על עצמאותה הפוליטית, ולמעשה "תיבלע" בתוך סין. ברור אפוא שה-DPP ותומכיו הם בין ראשי המתנגדים להתעצמות הקשרים בין שתי המדינות. זאת לעומת מפלגת הקוומינטנג, שמקבלת קשרים אלה בברכה, ובארבע שנות שלטונה האחרונות עשתה רבות לקידומם – היא למשל ביטלה את המכס על ייבוא מוצרים רבים מסין ויזמה טיסות ישירות בין שתי המדינות.

למחלוקת הפוליטית בין הקוומינטנג ובין ה-DPP יש אפוא היבטים עקרוניים ומעשיים: מבחינה עקרונית, הקוומינטנג תומך בעיקרון "סין-אחת" וה-DDP רואה בטייוואן מדינה נפרדת; מבחינה מעשית, הקוומינטנג מעודד את התרחבות הקשרים בין טייוואן וסין בעוד ה-DPP מסתייג מהם. עם זאת, כצפוי, העמדות הנוקשות האלה מתרככות בעולם הפוליטי האמִתי: ה-DPP לא ניצל את תקופת שלטונו להכרזת עצמאות ואף המשיך לפתח את הקשרים הכלכלים עם סין, והקוומינטנג מצדו לא ממהר לממש את חזון האיחוד בין טייוואן וסין. מפלגות אחרות בקואליציה הירוקה ובקואליציה הכחולה מציגות תפיסות קיצוניות יותר – למשל, מפלגת "האיחוד הסולידרי של טייוואן" קוראת להכרזת עצמאות טייוואנית מיידית – ואולם הן זוכות לתמיכה מצומצמת ביותר בקרב ציבור המצביעים.

מא יינג-ג'יו, נשיא טיוואן שנבחר מחדש, ינואר 2012

הניצחון של הקוומינטנג בבחירות 2012 אינו מפתיע, שכן המפלגה זוכה לתמיכתם של שחקנים חשובים בתוך טייוואן ומחוץ לה: בטייוואן תומכים בה רבים מאלה שנמלטו מסין עם צ'אנג קיי-שק ב-1949 וצאצאיהם – אוכלוסייה זו מכונה Mainlanders, ומונה כ-14% מאוכלוסיית טייוואן – וכן רבים מתוך אותם מגזרים שמרוויחים מהקשרים המתרחבים בין סין וטייוואן. מחוץ לטייוואן תומכים בקוומינטנג סין (באופן רשמי למדיי) וארה"ב (באופן לא רשמי): הראשונה בשל תמיכתו של הקוומינטנג בעיקרון "סין-אחת" ובחיזוק הקשרים בין שתי המדינות, השנייה משום שעלייתו לשלטון של ה-DPP צפויה, כמו שקרה בעבר, להגביר את המתיחות בין טייוואן וסין – מתיחות שארה"ב, בעלת בריתה הקרובה של טייוואן וספקית הנשק שלה, עלולה להיגרר אליה בניגוד לרצונה. לעומת זאת, ה-DPP נהנה מתמיכתם של צאצאי האוכלוסייה הוותיקה: אלה שהיגרו מסין לטייוואן בין סוף המאה ה-17 לסוף המאה ה-19, וכבר הספיקו לגבש זהות טייוואנית עצמאית למדיי; אוכלוסייה זו מכונה פשוט "טייוואנים", ומונה כ-84% מאוכלוסיית המדינה (2% נוספים הם ילידים המוכנים "אבוריג'ינים טייוואנים"). ואולם נראה שההזדמנויות הכלכליות שמניבים הקשרים עם סין מכרסמים מאוד בתמיכה ב-DDP גם במעוזיהם המסורתיים, למשל באזורים החקלאיים שעיקר הכנסותיהם מבוססות כיום על ייצוא תוצרת לסין.

בסופו של דבר זכה מועמד הקווטמינטנג, הנשיא המכהן מא יינג-ג'יו, ב-51.6% מהקולות בבחירות לנשיאות, ואילו מועמדת ה-DPP זכתה ב-45.6%. בבחירות לפרלמנט זכתה הקואליציה הכחולה בראשות הקוואמינטנג ב-67 מושבים, והקואליציה הירוקה בראשות ה-DPP ב-43 מושבים. אף שהתוצאות לא מלמדות על מאבק צמוד במיוחד, הרי שהפער בין המפלגות והגושים הצטמצם באופן ניכר לעומת הבחירות הקודמות ב-2008: אז זכתה הקואליציה הכחולה ב-85 מושבים, והירוקה – ב-27 מושבים בלבד. ייתכן שיש בכך כדי ללמד על התגברות החששות של תושבי טייוואן מהשפעתה הכלכלית של סין, אך נראה שלעת עתה הכריעו השגשוג הכלכלי והחשש מפגיעה ביחסי החוץ של המדינה את הכף.

* אסף שפירא הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: